אנדרטה לזכר קדושי השואה בלוקסמבורג נחנכה השבוע על ידי ראש ממשלת לוקסמבורג.
את האנדרטה יזם ניצול השואה שלמה סלינגר, והוא ממוקמת במקום שעמד בית הכנסת הראשון של לוקסמבורג.
במקביל, בתחנת הרכבת בלוקסמבורג הוצב שלט זכרון לרגל יום השנה ה-75 ליציאת הרכבת האחרונה של יהודי לוקסמבורג.
האנדרטה החדשה הוקמה על רקע מחקר שנחשף רק לאחרונה כי ראשי ממשלת לוקסמבורג שיתפו פעולה מרצון עם הנאצים ברדיפת היהודים בתקופת השואה.
ממחקר שהוזמן ע"י ממשלת לוקסמבורג. עולה כי "ממשלת לוקסמבורג תחת הכיבוש הנאצי לא נאלצה להשתתף ברדיפה אנטישמית אלא שיתפה פעולה מרצון ולעתים קרובות מילאה את משימתה בשקידה ובלהט", כך נכתב בדו"ח בן 120 עמודים.
במהלך 1940 פלשו הגרמנים למדינה. למרות שהמדינה נכבשה כמעט בלי התנגדות, נעזרו הגרמנים בגיס חמישי של משתפי-פעולה, מקרב ה'פולקסדויטשה', כנראה מתוך רצון להפוך את לוקסמבורג לחלק מ'הרייך השלישי'. לשם כך נעשה מאמץ מתמיד לרכוש את תמיכת התושבים.
לוקסמבורג היתה נתונה לשלטון ממשל צבאי. חלק מרכוש היהודים הוחרם, אך לא היו חוקים אנטי־יהודיים בולטים. בתחילת הכיבוש ברחו רבים מהיהודים לבלגיה ולצרפת, אך כשנדמה היה שאין פוגעים במיוחד ביהודים חזרו חלק מהבורחים למדינה.
בהמשך הונהג ממשל אזרחי, בראשות הגאולייטר גוסטב סימון, סנדלר לשעבר וחבר המפלגה הנאצית במדינה. הגאולייטר ניסה לפעול למען שיבת לוקסמבורג לרייך הגרמני.
כחודש אחרי הנהגת הממשל האזרחי הוחלו חוקי נירנברג ובאותה עת חויבו היהודים גם בעבודות כפיה. אחר־כך נגזרו עוד גזירות על היהודים והם חויבו לשאת את הטלאי הצהוב.
השלטונות עודדו למעשה גירוש והגירת יהודים מהמדינה והעבירו 16 משלוחים לצרפת ולפורטוגל. בין היוצאים היו כל מנהיגי הקהילה.
באביב 1941 זומנו לפגישה עם אייכמן שני המנהיגים האחרונים של יהודי לוקסמבורג שם נמסר להם שהגירת יהודים מלוקסמבורג תופסק. הם עצמם יצאו בשיירה האחרונה.
לאחר ההגירה והבריחה רבת־ההיקף נותרה בלוקסמבורג קהילה חלשה, נעדרת הנהגה ומורכבת רובה מקשישים. מ־ 3,500 היהודים שהיו במדינה נצלו 1,555 לאחר שנמלטו ממנה, שהסתתרו בה או ששרדו במחנות. 1,945 נספו הי"ד.