כשבשבוע האחרון התפרסמו נתוני התורמים במגזרים השונים ובתוכם המגזר החרדי עם נתוני שיא, לא פלא שסרט כמו דרייבר יתן את הביטוי האמיתי לכך. הגבירים בעיקר ולצידם סתם עמך תורמים.
אבל כאן באה הבעיה האמיתית שמציג הסרט. כל כך הרבה אנשים חפצים וזקוקים לתרומה, שמתחילה שרשרת מזון שאחד מפרנס את השני והכסף האמיתי כמעט ואינו מגיע בסופו של דבר, לזקוקים לו.
זאת ועוד. לא ברור מה חפץ הסרט להראות. הוא מעניין, שונה, נקי, מביא את סיפור השנורר בחברה החרדית אבל מכאן הוא מסתעף להרבה קצוות. הגביר, שיודע שמרמים אותו אבל כשיש צורך במתת אמת הוא נותן.
הדרייבר, שיש לו באמת בעיה אישית אבל מבזבז אותה בהימורים ובבתי קפה. הנזקקים, שצריכים לשקר כדי שיקבלו עוד מעט כסף.
ומה הסיפור אתם שואלים?
חמן רוזומני הוא נהג חרדי שמתפרנס מהסעת שנוררים בין נדבנים ידועי-שם. הדיל ברור. הוא מביא את האינפורמציה, השנורר מביא את סיפורו קורע הלב, והם חולקים בפדיון.
לאחר שאשתו נעלמה בפתאומיות, נאלץ נחמן להתמודד לבדו עם גידולה של חני, בתו בת התשע. מתוך השבר עולה דמותה של דאון-טאון בני-ברק, סואנת, יקרה ואבודה, שהאנשים בשוליה מחפשים רגע אחד של נחמה שיספיק בדיוק.
הסרט דרייבר מתבסס על סרטו הקצר של אינדורסקי מלימודיו, הנושא את אותו שם וכך הוא מספר "הסרט הזה הוא הזדמנות חמקמקה, ניסיון צנוע לשמור כמה ריחות מן הזיכרון וממה שלפניו. כמו גיבורו, מלקט הסיפורים האובססיבי, גם הסרט עצמו מנסה לאסוף סיפורים ודמויות, להתעכב על האנשים שהגיבורים פוגשים בדרכם, לצעוד איתם כמה רגעים, לאהוב אותם".