לוחופש - סיפור לילדים

איך דווקא עדי ואני נהיינו חברות הכי טובות? באמת פלא.

אסתי רמתי , ט"ו בתמוז תשע"ח

לוחופש
לוחופש
איור: עדי דוד

עדי היא המסודרת והחרוצה של הכיתה. לא תראו שערה זזה לה מהקוקו, והמשקפיים שלה נותנים לה מראה של מורה קפדנית במיוחד. הספרים והמחברות שלה נשארים עטופים בלי אף קמט עד היום האחרון של הלימודים, ונדמה לי שהפעם האחרונה שהיא איבדה בו עפרון הייתה כשהיא הייתה בכיתה א'. את שיעורי הבית היא עושה עוד לפני שהמורה נותנת אותם, וכמובן שהיא מוציאה בכל המקצועות עשיריות עגולות.

ואני? אני בדיוק ההפך. התלתלים שלי מקפצים לכל הכיוונים, ואני בדרך כלל עסוקה בלחלום בהקיץ או בלצחוק. יכול להיות שחלק מהמחברות שלי נשארו עטופות - אני פשוט לא יודעת, כי איבדתי את רובן במשך השנה. יחד עם אינספור עטים ועפרונות, מטריות וסוודרים. את שיעורי הבית אני מכינה (אם בכלל) בהפסקה שלפני השיעור, ואתם יכולים לנחש שהמורות לא כל כך אוהבות את זה. ולכן, למרות שההורים שלי טוענים שיש לי שכל, הציונים שלי בתעודה, אהמממ... טוב, בואו לא נפרט יותר. והאמת היא שזה לא כל כך מפריע לי, כי אני מעדיפה להיות שחקנית או אומנית כשאגדל, ולא איזה פרופסור לפיזיקה כמו שעדי בטח תהיה.

אז איך שתי בנות כל כך שונות מסתדרות כל כך יפה, תשאלו? אולי זה בגלל שכל אחת מאיתנו מספקת לשנייה משהו שאין לה. כשאני צריכה מישהי שתכניס לי קצת סדר בחיים אני קופצת לעדי שתעזור לי, והיא טוענת שהסיפורים המצחיקים שלי עוזרים לה לא להפוך לשזיף מיובש. אבל זה לא אומר שאנחנו לא מתווכחות.

הנה, כבר לפני חודשיים כשהגעתי לעדי אחר הצהריים, מצאתי אותה משרטטת (בדיוק מופלא) טבלה גדולה על בריסטול.

"מה זה?" שאלתי, והיא השיבה לי שזה "לוחופש". היא מתכננת את כל הפעילויות של החופש כבר מעכשיו, כדי שהיא תוכל להספיק להתארגן מראש. "תגידי, לא הגזמת? החופש זה בעוד מלא זמן!", אמרתי לה. "ובכלל, אני לא מבינה בשביל מה את צריכה את כל התכנונים האלה. חודשיים בשנה פשוט תזרמי! קומי מאוחר, תסתלבטי קצת! תבלי חצי שעה בלא לעשות כלום!". עדי הביטה בי במבט מזועזע. הרעיון ממש הבהיל אותה. "הודיה, כל שנה את באה אליי אחרי החופש ואומרת איזה באסה לך שבזבזת את החופש וסתם התמרחת. אז אל תיתני לי עצות, טוב? את תסתלבטי לך בשקט, ותני לי לתכנן את הזמן שלי כמו שאני אוהבת".

הסיפור הזה חוזר על עצמו כל שנה, אבל השנה חלה תפנית בעלילה. בשבוע השני של החופש, עדי הרימה אליי טלפון וסיפרה שהיא שוכבת בבית חולים עם רגל מגובסת. נפלה במדרגות, המסכנה, ואני מיהרתי לבקר אותה.

"אני לא יודעת מה אני אעשה!", היא בכתה לי, "מה יהיה עם הלוחופש שלי? את יודעת כמה תוכניות היו לי?".

שתהיה בריאה, הילדה הזאת. זה מה שמטריד אותה? "לי נראה שמשמיים החליטו שאת עובדת קשה מדי ואת צריכה לנוח", צחקתי. "אני אבוא לבקר אותך ואשעשע אותך, אל תדאגי". עדי הביטה בי במבט מהורהר.

"את יודעת מה? תביאי לי את הלוח מהבית. יש לי רעיון..." וכך, בלי משים, מצאתי את עצמי מתרוצצת ועושה יחד עם עדי את פעילויות חופש שהיא תכננה: עובדת בחוברות, לומדת כל מיני דברים מוזרים כמו יפנית באפליקציה בנייד, ועושה בשבילה שליחויות חסד. היה מתיש - אבל רק בינינו, די נהניתי. אתם חושבים שאולי גם אותי ניסו ללמד משהו מהשמיים?