יהדות ששרדה אנטישמיות ורדיפות. טקס אזכרה ממלכתי ליהודי אתיופיה
יהדות ששרדה אנטישמיות ורדיפות. טקס אזכרה ממלכתי ליהודי אתיופיהצילום: קובי גדעון/ לע"מ

אלפיים שנות גלות היינו, היהודים מאתיופיה, מנותקים משאר יהודי העולם.

נצמדנו באדיקות לתורה שבכתב וקיימנו את הכתוב בה, קלה כחמורה, על פי הבנת מנהיגינו הרוחניים – הקייסים, הכהאנאת. בשל היותנו מנותקים משאר עמנו, התורה שבעל פה והתפתחותה לא הגיעה אלינו. אלפיים שנות גלות חיבקנו את התורה הקדושה, ויחד עמה היינו מתפללים, כורעים ומשתחווים לאבא שבשמיים שישמע צעקתנו וישיבנו לארץ הקדושה כדי שנוכל לעבוד אותו בקדושה.

"על פי פסיקת רוב רבני הציבור החרדי, עולים מאתיופיה שלא עברו גיור אינם נחשבים יהודים. אין לכך שום קשר לגזענות", כך כתב מנדי גרוזמן בטור שלו, אלא שהיהודים מאתיופיה אינם זקוקים לאישור על יהדותם – לא מהכותב ולא מאף רב מכל מגזר שהוא, כפי שאין היהודים מאתיופיה נותנים אישורי יהדות לאף יהודי אחר, מכל מוצא שהוא.

אנחנו יהודים, שרדנו את האנטישמיות באתיופיה באלפיים שנות גלות, עם תקופות של רדיפות, התנכלויות והשמדות. ביזיונות רבים עברנו על עצם היותנו יהודים עיקשים שלא מוכנים למכור את יהדותם בכל מחיר. הכינוי שרדף אותנו בכל שנות גלותנו, מדור לדור, הוא הכינוי "פלשים", שמשמעותו: תלושים, חסרי שורשים, חסרי אדמה.

אותנו לימדו הגויים שהיינו יהודים, וכך גם נישאר. גם אלו מאיתנו שהתאמצו לשנות את זהותם, שינו את אורחות חייהם וחיו בקרבת הגויים – רק כדי להקל את סבל היותם יהודים בגלות - זכו בתמורה לכינוי "פלש–מורה". משמעותו של כינוי זה: היהודי חסר השורשים, התלוש, שהמיר את דתו. הגויים התייחסו אליהם כאל סוג ב', ולא התחתנו איתם. מאידך, סבלו הפלשמורה גם מהיהודים שראו בהם בוגדים, נידו אותם והחרימו אותם.

משראו הקייסים הצדיקים שצריך לעשות עוד מעשה כדי לזרז את הגאולה ולסיים את הגלות המרה, קבעו יום מיוחד בשנה. ביום זה היהודים מכל הכפרים היו טובלים לטהרה ומגיעים לבושים בלבן למרכז הרוחני. שם היו הקייסים עולים עם ספרי התורה לראש ההר, ושאר העם נשאר עומד למרגלות ההר. היינו מתפללים בזעקה גדולה ובתקווה גדולה שהקב"ה ישמע את תפילת הרבים ונזכה לגאולה, ובשנה הבאה נעלה לארץ ישראל ונעבוד אותו בבית המקדש בירושלים. יום תפילה מיוחד זה קיבל על ידי הקייסים את השם "יום הסיגד". משמעות שם זה היא לסגוד ולהתפלל, כביטוי למהות היום (סדר היום ומהותו נסמכים על נחמיה פרק ח').

סבא של אמי, קייס מהרט טיים ע"ה, לבש שקים, שם אפר על ראשו ואף צם צומות משהגיעה אליו ואל חבריו הקייסים השמועה כי משמידים את היהודים בעולם, בתקופת השואה הנוראה. אמי, שראתה את סביה הקייס מתאבל על השמועה הרעה, הצטערה גם כן על כך בכל מאודה. לא חלף הזמן והאיטלקים, בני בריתה של גרמניה הנאצית ששלטה באתיופיה, החלו להתנכל ליהודים בכפרים שונים, בהשפעת השואה. משפחות שלמות הושמדו באזורים שונים, רק משום היותם יהודים.

סבי הקייס, אביה של אמי, זכה להיות מבשר הגאולה. הגיעה אליו הידיעה בסודי סודות שהגיעה עת הגאולה, וכי אפשר לעלות ברגל דרך מדינת סודן. יחד עם חברו קייס תמנו והמשפחות הקרובות, החליטו לברוח באישון לילה מהכפרים באתיופיה אל מסע ארוך לארץ הקודש, מתוך הודיה עצומה לבורא העולם שהביא את הגאולה.

כך קבוצה גדולה של כ-300 איש, בהם נשים בהיריון, זקנים וטף, התחבאה בימים ביערות והלכה בלילות, עד שיצאה את גבולות אתיופיה. עם המעבר לסודן הגענו למדבריות חמות ולא מוצלות, שבהן אפשר ללכת גם ביום מבלי לחשוש להיתפס על ידי שלטונות אתיופיה. נשדדנו בדרך, התייבשנו בצמא, נשים כרעו ללדת, וכל הדרך - בלי נעליים במדבר הגדול והנורא.

אחרי הליכה מאומצת של כחודש הגענו לגבולות סודן. במדינה הזרה הסתרנו את זהותנו היהודית תחת סיפור כיסוי שאנו נוצרים מאתיופיה, ושהגענו בגלל הבצורת והרעב בכפרנו. בזכות שליחיו של בורא עולם, מגיעים אחינו מהמוסד להצילנו מהקושי במדינה שבה היינו. בתחפושת של סודנים, תוך שהם מסכנים את חייהם, הפעילו תוכניות הצלה שונות בהסוואה, במטרה להביאנו למחוז חפצנו. מחיר כבד שילמנו בדרך: 4,000 יהודים – נשים, גברים וטף - נספו בדרך בסודן. הגענו לכאן עייפים ותשושים מתלאות הדרך, השתטחנו ונישקנו את אדמת הקודש בדמעות של שמחה אין קץ.

מיד חיכה לנו בפתח הניסיון העשירי והקשה מכולם בדמות אחינו הרבנים שכל כך התגעגענו אליהם במשך אלפיים שנות גלות. אמרו לנו: חכו, לא בטוח שחיכינו לכם. ועוד יותר מכך אמרו: לא בטוח שאתם יהודים מספיק טובים בשבילנו! ייתכן שלגויים באתיופיה הייתם מספיק יהודים, אבל מבחינתנו אתם נתונים בספק.

את המכה הזאת כבר לא יכלו הקייסים לשאת. הם חנקו את גל הגעגוע והאהבה שאיתו באו, וקיפלו את הזרועות הפתוחות לחיבוק לקראת האחים שלא ראו אלפיים שנה, פגועים וכואבים. אם זו קבלת הפנים – גם אנחנו לא בטוחים שאתם יהודים, כי נשמה יהודית עם שורשים יהודיים לא מתנהגת כך עם אחיה היהודים שהגיעו זה עתה, עייפים ותשושים מהגלות המרה.

משם נפרדו הדרכים באמצע שנות ה-80, עם העלייה הראשונה של מבצע משה, כאשר כל אחד עומד בצידו האחר של המתרס ומביע ספקות על יהדותו של האחר. אז תגידו לי אתם, מי כאן היהודי ומי כאן בספק?

[email protected]