השבוע חגג כנס בניין שלם עשרים שנה של שיעורים על הורות, התא המשפחתי ומה שביניהם. ויש לו בהחלט סיבה טובה לחגוג.
מזה כעשור אני ובנות דודותיי פוקדות את הכנס כמעט בכל שנה. נו, מסורת. מסורת מוצלחת. אין שנה שבה נחלנו אכזבה. מארגני הכנס קוטפים את מיטב המרצים, אנשי הרוח ונשות המגזר, ומצליחים ליצור מיקס של הנאה, פקיחת עיניים וצידה לדרך להתמודדות משפחתית וזוגית לכל השנה. בשנים האחרונות נוספה צלע גברית, וגם למין החזק יש יום עמוס שיעורים ותובנות. השיעורים עדכניים ולא חוזרים על עצמם, ונראה שראשי הכנס יודעים לאן לכוון ולמי. אבל כאן טמון העוקץ. הוא אומנם קטן אבל אולי כדאי לתת עליו את הדעת.
במהלך הכנס צובאות על המסדרונות נשים צבעוניות ושונות, אבל במבט שטחי הן נראות כולן בדיוק אותו דבר. עם אותה מטפחת בצבע חרדל ועגילי פרנזים עדכניים. מקסימום אחת תבלוט כי היא קשרה אחרת את המטפחת. ולמה זה מפריע? כי כל העושר הרוחני הגדול שהכנס נותן בכוונה או שלא בכוונה נצרך על ידי אותו ציבור פחות או יותר, וחבל. התכנים הללו מתאימים לקהל הרבה יותר רחב. כן, אפילו לחילוניים ולמסורתיים יותר. גם להם יש זוגיות ומשפחה.
לקראת הכנס ה-21 אולי כדאי לפתוח גם להם את הדלת.