"מודה לה' על הזכות לעבוד למען המדינה". פרופ' אהוד אביבי
"מודה לה' על הזכות לעבוד למען המדינה". פרופ' אהוד אביביצילום: לירון מולדובן

את האיגרת הלא שגרתית שקיבל בזמנו ממשרד החוץ, יודע עד היום פרופ' אהוד אביבי (88) לצטט בעל פה.

"הם כתבו לי: מה עושים למ"פ שכבש עמדה בלי פקודה? הוא מקבל צל"ש ונזיפה. על החתום, סמנכ"ל משרד החוץ". לצל"ש ולנזיפה שנכרכו יחד זכה אביבי בעקבות צעד דיפלומטי חריג שנקט, ושלדבריו הדהד בקהילה הדיפלומטית באותה תקופה תחת המותג "תקדים אביבי".

היה זה בשלהי שנות ה‑70 ואביבי, שהיה מדען גרעין בכיר בכור האטומי, התבקש על ידי המדינה לשמש כנציג ישראל בארגון הפיתוח התעשייתי של האו"ם UNIDO. אביבי התכונן להגיע לטקס פתיחת השנה של הארגון, שבו נשיא הארגון יקבל את פני הנציגים מכל המדינות, אבל אז צלצל הטלפון בחדרו: "אומנם קיבלת הזמנה לטקס, אבל אל תבוא", הודיעו לו מהנהלת הטקס. "קיבלתי הזמנה, מדוע שלא אבוא?", התקומם אביבי. "ראש הארגון ומנהל הטקס הוא נציג עיראק והוא לא מעוניין ללחוץ את ידך".

אביבי סירב להיכנע. "זה הרגיז אותי", הוא מספר, "מדינת ישראל משלמת על חברותה בארגון כמו כולם, ואני לא יכול להגיע לקוקטייל קבלת הפנים?!". אביבי קיבל בתוך זמן קצר מברק רשמי המבטל את הגעתו לטקס, אבל גם זה לא מנע ממנו להגיע לאירוע ואף ליטול בו חלק פעיל. "באתי לטקס. העיתונאים חיכו לראות ששוטרי האו"ם יעצרו אותי, אבל בסוף כולם הצדיעו לי כשנכנסתי. הנציג העיראקי, שאמור לנהל את הטקס, לא הגיע לאחר שהבין שאני נמצא. לקחתי כוס זכוכית והקשתי עליה, כל הקהל השתתק. הכרזתי: מקבל הפנים שלנו לא הגיע, ולכן אני מזמין את כולם לקוקטייל". במשרד החוץ, כאמור, מיהרו להגיב בחשש אבל גם תוך הענקת גיבוי לצעד הלא מובן מאליו, בהענקת צל"ש ונזיפה.

המעשה הזה העניק לאביבי צל"ש גם בקהילה מסוג שונה לחלוטין: "האירוע היה שעה לפני שבת. נסעתי מהר לבית הכנסת בווינה ונכנסנו לבית כנסת של קהילת סאטמר. עד אז הם לא אהבו אותי עם הכיפה שלי, אבל בשבת הזאת פתאום כולם כיבדו אותי, אמרו לי 'שבת שלום, הרב היהודי'", הוא מחייך.

"מי שחתם על הסכם – אידיוט"

האירוע הזה הוא רק אנקדוטה קטנה ברזומה המקצועי של פרופ' אביבי, שגם בגילו המתקדם יודע לספר בצלילות פרטים מעבודתו הסודית בקמ"ג – הקריה למחקר גרעיני, הידועה בשמה הרווח הכור הגרעיני בדימונה. אבל יותר מכך, ולמרות השנים שחלפו מאז עבד בכור, הוא בורר במילותיו מה לא לספר ולהותיר בערפל. רק לאחרונה, שנים רבות אחרי שיצא לפנסיה, הותרו שמו ותמונתו לפרסום, מה שמעיד כנראה על החשיבות וההיקף של פעילותו במקום הרגיש ביותר במדינת ישראל. גם לאחר יציאתו לפנסיה הוא עדיין פעיל בתחום, ומטבע הדברים מנוע מלהרחיב בעניין. "הועסקתי על ידי הממשלה, הטילו עליי מטלות לאומיות", הוא מוכן לומר.

אתה מייעץ למדינת ישראל גם כיום בתחומים הללו?

"לא שמעת מפי. אני מודה לה' על הכול", הוא סותם.

מה דעתך על ביטול הסכם הגרעין עם איראן?

"מי שחתם איתם על הסכם, הוא אידיוט. אתה צריך ערך להסכם יותר מהנייר שהוא חתום עליו. אם הנייר עולה חצי גרוש, ההסכם הזה הוא חצי גרוש. לא יכול להיות הסכם עם אנשים שבעיקרון לא יכולים לקיים את דיברתם. כשאתה חותם הסכם אתה מבקש ערבים, מי ערב להם? לכן נכון עשה נשיא ארצות הברית בביטול ההסכם. אין בו תוכן, אין בו ממש, וזו גם הגישה של ראש הממשלה בנימין נתניהו".

אתה חושש שהאיראנים יתקפו את ישראל בנשק גרעיני?

"זו בוודאי תהיה טעות מבחינתם. אין לי ספק שאם תהיה מלחמה, היא תהיה הרסנית בשבילם. זו שטות מצידם להתעסק איתנו", אומר אביבי בביטחון צרוף, ומוסיף מימד אמוני: "מדען איטלקי אמר פעם: תראו את ההיסטוריה של עם ישראל. כל מי שנגע בעם ישראל, תראו מה קרה לו. עם ישראל מוגן על ידי הקב"ה. אני אומר לך את זה באמונה מלאה, זו כיפת הברזל האמיתית שלנו".

גם בני משפחתו הקרובה של אביבי - אשתו וילדיו, אינם מודעים להיקף העשייה שלו בתחומי הגרעין. אביו ואמו, הוא מעריך, אומנם לא ידעו במה הוא עוסק אבל כנראה ניחשו את הכיוון. "קיבלתי מאבא ואמא ברכה, הייתה להם הערכה אליי". אביו היה הרב עמרם אבורביע זצ"ל, רבה הספרדי של פתח תקווה ודמות נחשבת בעדה הספרדית בזמנו. השפעתו הרוחנית ניכרת בדברי בנו עד היום, כשהוא חוזר ומזכיר את שמו בהערצה של ממש במהלך הריאיון.

בהתמחותו אביבי הוא פרופסור למטלורגיה - תורת המתכות. "עסקנו במתכות, מתכות גרעיניות", הוא מתייחס לעבודתו בכור. "נכנסתי לעבודה ועשיתי מה שעשיתי במסגרת העבודה המדעית, עם ההישגים המדעיים שלא חשוב כרגע מה הם, עד שעליתי בדרגה למנהל בכיר". כשהוא נשאל אם תפקידו היה במחקר או בפיתוח, הוא משיב שגם וגם ומטעים בחידוד לשוני מקומי שהמציא: "אל יתהלל חוקר כמפתח". כמי שהיה אחד ממקימי הכור בדימונה, אביבי גאה בהתפתחות המקום. "הכול היה שממה. היום הקמ"ג זו עיר לתפארת, פארק לאומי יפהפה ובלתי רגיל".

כחובש כיפה חושף אביבי פן פחות צפוי בשגרת העבודה הגרעינית, ומספר על חיים דתיים תוססים בקמפוס הדרומי. שיעורי תורה ותפילות, הוא מעיד, היו חלק מסדר היום של רבים מאנשי הקמ"ג, שהיו שומרי מצוות. "ברשות ההנהלה הקצבנו מקום לתפילה. היו דתיים בכל השדרות - מהפיזיקאים הכי מתקדמים ועד אחרון הפועלים. הייתי מפרסם דבר תורה שבועי בעלון קמ"ג, ובין הגננים של קמ"ג היו תלמידי חכמים מירוחם שקראו את המאמרים שלי בעלון והיו מחדשים לי חידושים על הנושאים שכתבתי". בשלב מסוים הקים אביבי חוג ללימוד תנ"ך "של טכנאים ועובדים אנשי קמ"ג שהיו בניהול שלי. לחוג הייתה הצלחה גדולה".

האמונה, לדבריו, הייתה ניכרת בעבודה בכור. "האמונה בה' הייתה נוכחת. אף על פי שהמנהל הראשי לא היה דתי, הוא נתן כבוד לתחושה הדתית. אם אתה מאמין באמונה שלמה במציאות של הקב"ה בהגנה על עם ישראל, אתה שקט שכל מה שאתה עושה זה בסייעתא דשמיא". את ההתייעצויות שלו בשאלות הלכתיות במהלך השירות קיים עם הרב אליהו כ"ץ, רבה של באר שבע הסמוכה, בה התגורר אביבי עם משפחתו. "מלבד ייעוץ הלכתי, הוא היה חבר טוב".

אביבי מלהטט גם היום בין התורה למדע, ובמהלך השיחה הוא שופע הקבלות בין עולם הגרעין לעולם העליון. "הקב"ה ברא את העולם ב‑92 יסודות, בראשון ובאחרון עושים פצצות. הראשון זהו המימן שממנו עושים פצצת מימן, והאחרון אורניום, שממנו עושים פצצת אורניום", הוא מסביר.

חיפוש גוגל על שמו של אביבי, מעלה מטבע הדברים רק פרטים מעטים על עבודתו. אחד מהם הוא היותו נציג ישראל בארגון הבינלאומי לאנרגיה אטומית בשנים 1975‑1978. "המשלחת הייתה מורכבת ממני, הנהג ושומר הראש. משלחת של איש אחד", הוא מחייך. "התפקיד שלי היה לייצג את ישראל בארגון כדי לקבל מלגות, קורסים ואפשרות גישה לכל מיני מקורות וכן לתרום למדענים מכל העולם. עסקתי בעבודה השחורה וגם הלא שחורה, עבודה שאני מודה לה' שנתן לי חלק בה. היו תחומים שקבעתי בהם, בהתייעצות עם אחרים, בשביל מדינת ישראל".

אביבי מדגיש כי נציג ישראל בוועדה כזו מצוי בקונפליקט, "מכיוון שישראל לא מצהירה על יכולות גרעיניות, והיא נוקטת בקו הזה כל הממשלות והשנים. בעולם יכולים רק לנחש או לרגל".

כשנושא הריגול עולה, האסוציאציה הראשונה של אביבי היא פרשת מרדכי ואנונו, מרגל האטום הישראלי. אביבי לא חוסך ממנו את שבט לשונו: "לעם ישראל היה מקושש והיו פושעים והיה זמרי בן סלוא, ולנו היה מרגל. הוא ראוי למוות". אביבי לא הכיר אישית את ואנונו משום שבאותה שנה היה בשנת שבתון, "ובאותה שנה הייתי היועץ המדעי של ראש ממשלת ארץ הבסקים. מה שכן אני יודע לגבי ואנונו זה שהוא ניסה לקלל ולא הצליח. הפגיעה היא ברעיון, אבל מעשיו לא ערערו את יסודותיה של איזו יחידה".

הדחייה הולידה הצלחה

פרופ' אהוד אביבי נולד בירושלים בשנת 1930. "הגחתי לאוויר העולם בבית הכנסת 'אור זרוע', שאבא שלי בנה. אמי כרעה ללדת בבניין ולבסוף ילדה שלא במקום התפילה". אביו כיהן באותה עת כדיין בעדת המערבים. "אמא השקיעה בחינוך הילדים ובזכות יוזמתה כל שבת הייתה לי חברותא עם אבא ברמב"ם". עיקר החוויה מאביו הייתה הדוגמה האישית: "אבא היה דגם מובהק של מחנך ואב, והכול היה בשיטה של דוגמה אישית. אף פעם הוא לא אמר 'לך תעשה ככה'. רק מההופעה וההתנהגות שלו כבר למדת שיעור".

חיבורו של אביבי לתחום המתכות החל דווקא מתקרית לא נעימה בעת שסיים את לימודיו בתלמוד תורה. "גמרתי את הלימודים בתלמוד תורה 'בית אהרון' ובאתי להתקבל לבית הספר הדתי שהיה בירושלים. ביזו אותנו, גם בגישה וגם בתשובות, ואבא מאוד לא סבל את זה. הוא אמר לי: אהוד, בוא נלך למקום שיכבדונו". לאחר הבחינה הלכו שניהם סמוך לגימנסיה העברית בירושלים. "מזכיר בית הספר, שהכיר את אבא, ראה אותו ופנה אליו: חכם עמרם, מה שלומך? ואבי סיפר לו מה שקרה. הוא קיבל אותי מיד ואמר שלא נדאג לעניין התשלום. כך למדתי בבית ספר מסורתי יוקרתי, במגמות ריאליות של מתמטיקה ופיזיקה". ההכשרה במקצועות הריאליים סימנה לו את היעד, "הבנתי שנכון שאמשיך בקריירה הזאת".

לאחר שירות צבאי בפלוגת יונתן של ההגנה והשתתפות בקרבות עקובים מדם בירושלים על מקומות כמו עין כרם, מלחה וחירבת אל-חמאמה (יד ושם של היום), פנה בגיל עשרים ללימודי הנדסה בטכניון, שם סיים בהצלחה לימודי תואר ראשון ושני בתחום הנדסת מתכות. במקביל החל לשרת במילואים בחיל המודיעין. "הייתי סייר אוויר, טסתי במטוס של חיל האוויר וצילמתי עמדות של האויב שרצינו לדעת עליהן".

כשיצא לאזרחות עבד במפעל מתכות, ואף זכה להוקרה מהמפעל על פועלו, אך בהמשך המפעל נמכר לבעלים אחרים. "באתי למנהל החדש ואמרתי לו שאני רוצה להמשיך את הלימודים האקדמיים שלי בלימודי דוקטורט. הוא שאל מה אני רוצה ללמוד, אמרתי לו: מתכות, מה שאפשר. הוא היה איש גדול ובעל קשרים, ואמר לי: אתה מוכן ללמוד חומר שאתה לא מכיר? אמרתי: אם אני לא מכיר אני אלמד, אבל ממקור ראשון. אם יש חידושים וייחודיות אני רוצה את המקור. הבנו שחו"ל זה המקור, כי בארץ אין כורים גרעיניים, והוא סידר לי דוקטורט במעבדות בצרפת. מאז, 1958, גויסתי".

השנים הראשונות לא היו פשוטות למדען הצעיר. "ספרי הלימוד שלנו לא היו בעברית. תרגמתי יחד עם מרצה בטכניון את הספרים, נעזרתי במילים מהמשנה כי היו חסרות מילים בעברית. כך לאחר השקעה רבה הוצאנו את הספר העברי הראשון במטלורגיה. הספר האחרון שנכתב על הנושא הזה היה בימי שלמה המלך, כשיצקו את עמודי הנחושת באדמה. הייתי גאה בזה", אביבי מציג לפניי את הספר במהדורתו הראשונה, "יש לך סיפוק שמדברים בשפה שאתה המצאת".

עם סיום הלימודים השתלב בעבודה בכור בדימונה, ובמקביל הקים משפחה והשתקע בבאר שבע הסמוכה. אביבי נישא לשרה לבית ניסנבוים, ולזוג נולדו שלושה ילדים: כרמל, יחיעם וצמרת. כיום הוא חובק ארבעה נכדים. למרות העבודה האינטנסיבית, הקפיד אביבי להקדיש זמן למשפחה. הילדים ידעו שהאב עובד בכור בדימונה, אך לא יותר מזה. "התרבות בבאר שבע הייתה כזאת, היו ילדים שלא פירטו במה אבא שלהם עובד. לא היינו בודדים, היו בוודאי עוד רבים אחרים. גם במשפחה לא שאלו. מקום העבודה היה ידוע לכולם, אי אפשר היה להסתיר. אבל לא יותר מזה". במהלך שנות עבודתו הספיק לשלב פעילות ציבורית ענפה בעיר מגוריו. "מוסדות סעד, צדקה וחינוך, שהקמתי והובלתי ודחפתי. אחד מהם הוא בית כנסת 'הכיפה', אשר הגדרנו אותו כעל-עדתי". במהלך שנות עבודתו בכור נפטרה אשתו שרה ממחלה, וכמה שנים לאחר מכן התחתן בשנית עם נורית לבית הירשפלד, שנפטרה אף היא בשנת תשע"א.

שנות העבודה בכור זימנו לאביבי מפגשים עם מנהיגים ואישים בולטים בהנהגת המדינה, בהם נשיאים וראשי ממשלה שביקרו במקום. "כולם היו פה", הוא נזכר, ומשחזר אירוע אישי מאחד הביקורים: "כשיצחק נבון בא לקמ"ג הוא אמר לי: אתה מוכר לי. אמרתי לו: כשהייתי נער, גייסת אותי לש"י – שירות ידיעות של ההגנה, וגם אני הבן של חכם עמרם. נבון ענה: חכם עמרם הוא שם ידוע בבוסתן הספרדי". נבון ביקש ממנו להחזיר את שם משפחתו לאבורביע, אך אביבי השיב בחדות האופיינית לו: "שם משפחתך המקורי הוא פחימה. האם תחזור להיות פחימה?" ונבון צחק.

הרב שלחם בשורות ההגנה

העילה להסכמתו של אביבי להתראיין כעת היא לדבריו הרצון להנחיל את דמותו של אביו, הרב אבורביע, לציבור הרחב. "לא הייתי מתראיין בלי להזכיר את אבא. אם אני דורש בציבור ולא מזכיר את אבא - אני מרגיש לא טוב. זה כיבוד הורים". עיקר הלימוד שלו מאביו הוא בראש ובראשונה הצניעות. "כשאבא עבר לכהן כרבה של פתח תקווה, רצו למנות אותו לדיין בבית הדין הרבני. הוא שמע שיש בחינות ואמר: אני הולך להיבחן, והסתגר בפנסיון כדי ללמוד. למרות שהוא היה דיין כבר במערבים, הוא התכונן למבחן ואמר לנו: צריך להיבחן - אז אני נבחן, אין פרוטקציות. הוא התכונן ועבר את המבחן. ללמדך איזו גדלות רוח הייתה לו".

גם לתלמידיו התייחס בכבוד גדול. "אם הוא היה מעיר, אז ממש בעדינות. את כל תלמידיו שהסמיך, קרא להם 'כבודו'. הבחורים האלה היו ילדים, ביניהם הרב שלמה עמאר והרב אליהו אברג'ל. את הבחינות שערך להם להסמכה לרבנות לא עשה כמו בחינה אמריקאית או בגרות, אלא עבר עם תלמידיו סעיף סעיף בשולחן ערוך, שלושה ימים ברציפות. היה אחד שהתפאר שלמד עם אבא שבועיים שלמים עד שהוסמך על ידו. אלא שהוא לא הבין שאבא ראה שהוא לא יודע מספיק ולימד אותו מחדש הכול במשך שבועיים כי לא רצה שייצא מביתו רב שהוא עם הארץ".

הרב אבורביע היה גם ציוני מובהק. הוא נטל חלק בפעולות ההגנה בירושלים והיה מחניכי רחל ינאית בן צבי. "הנשק שלהם היה מוחבא בארגז מוסתר בגינה של בית הכנסת בשכונת נחלת אחים. אם הערבים היו תוקפים, הכיתה הייתה לוקחת את הנשק ומגינה, ובין החיילים היה אבא". בנוסף לכך תמך הרב אבורביע בעלייה הבלתי לגלית. "היו עולים חדשים שהיה משיג להם תעודות זהות מהממשל הבריטי. הבריטים סמכו עליו שהוא אמין, והוא היה חותם על התמונות ומוציא תעודות זהות לעולים".

את הנחלת מורשתו של אביו החל אביבי לפני קצת יותר מיובל שנים, ערב שחרורה של ירושלים. הייתה זו שבת, כ"ד באייר תשכ"ז, ואביבי עלה לדרוש בבית הכנסת של קהילת 'הכיפה' בבאר שבע. "תהיה מלחמה שבה אנחנו מנצחים, כובשים את ירושלים ולצערנו סופגים אבידות", משחזר אביבי את הדרשה ההיא. מטרתו הייתה דווקא חיזוק רוח הקהל. "מצב הרוח בארץ היה דיכאון מוחלט, אמרו שהאחרון לא ישכח להוריד את המתג בלוד. ראיתי שהקהל כולו נפול ובשבת צריכים להיות שמחים, אמרתי להם: למה נפלה רוחכם?".

המתפללים התקשו להאמין לדבריו הנבואיים של אביבי, אולם הוא לא אמר אותם מליבו, אלא ציטט מכתבי אביו. "אבא אמר בדרשה בשבוע שלפני מותו את השנה שבה ישחרר צה"ל את ירושלים ויכבוש את הכותל. דברים ספציפיים, לא אמירה כללית של 'יבוא משיח צדקנו'". בתחילה ביקש אביבי מאביו לא לפרסם דברים אלו, מחשש שלא יתגשמו. "לפני ההדפסה אמרתי לאבא: התאריך שכתבת שישחררו בו את ירושלים זה עוד מעט, לא נעים לפרסם. אבא אמר לי: מה שכתבתי יהיה. מאז שתקתי, לקחתי את זה בתור סימוכין אמיתיים והייתי נחוש שכך יהיה. לכן ציטטתי את דבריו באותה דרשה".

יומיים לאחר הדרשה, ביום שני, פרצה מלחמת ששת הימים, וביום רביעי נכבשה ירושלים. "קיבלתי טלפונים מאנשי מהקהילה: אהוד, אנחנו מבקשים סליחה! אחרי הדרשה שלך אמרנו בליבנו איך אתה, מדען ואדם יציב, התערערה דעתך ופתאום אתה מכריז שנכבוש את ירושלים?". נבואתו של אביו התקיימה במלואה.

אביבי עוסק במהלך השנים גם בהפצת ספרי אביו, המפורסם שבהם הוא 'נתיבי עם', העוסק בבירורים הלכתיים וגם דרשות. "לקחתי בעבר 'נתיבי עם' לתת במתנה לחתן. הרב המחתן ראה את הספר בידי ושאל אותי: מאיפה אתה מכיר את הספר? הרב המחבר הסמיך אותי! הרגשתי שאבא היה נוכח בחתונה, הדבר ריגש אותי מאוד".

גם רעייתו השנייה, נורית הירשפלד ז"ל, סייעה לו בקידום הפצת הספרים. "היא דחפה להפיץ את ספריו של אבי, 'נתיבי עם', בצורה אקטיבית מאוד. היא הייתה פוגשת רבנים ספרדים ואומרת להם: אתה מכיר את נתיבי עם? אם הוא לא הכיר, היא הייתה אומרת לו: אתה לא רב ספרדי, ונותנת לו את הספר", הוא צוחק. אביבי ערך והוציא לאור גם את ספרי סבו, הרב יוסף חיים הכהן, בעל שו"ת 'ויכלכל יוסף' ושו"ת 'מנחת כהן'.

את עיקר יומו מקדיש כיום אביבי ללימוד תורה בקהילת חזון יחזקאל בעיר רחובות, אליה עבר לפני כמה שנים. "אני מעביר שיעור מדי יום בספר נתיבי עם. יש לנו גם לימוד תנ"ך". שיעורי התנ"ך הללו מהווים המשך למסורת אחרת. "השתתפתי בחוגי תנ"ך של הנשיאים שז"ר ובן צבי וראשי הממשלה בגין ובן גוריון. עם בן גוריון הייתה לי אפילו התכתבות בענייני תנ"ך".

פועלו של אביבי זיכה אותו בתעודות הוקרה והערכה בביטחון ישראל, אך הוא מסרב לנדב פרטים בעניין. הוא בעיקר מבקש להודות לקב"ה, "שזיכני להיות שותף למבצע הזה, וגלגל את ההיסטוריה שלי כך שהייתי מעורה בזה. לא רוצה להתהדר בשום כתר או תואר, אבל זו זכות גדולה לעבוד למען המדינה, זכות בלתי רגילה".

[email protected]