יום שישי שעבר, אחת בצהריים. החום האיום של חודש תמוז לא מצליח להרתיע את אלפי האנשים שהגיעו להזדהות עם משפחת גולדין.
מזה עשרה שבועות מגיעים לכאן בני המשפחה עם גרעין של חברים. מדי שבוע הם צופים אל עזה, שנמצאת כמטחווי קשת. נשבעים להחזיר את הדר, דורשים מהממשלה לא לשכוח. לקראת יום שישי האחרון, ביקשה משפחת גולדין מהציבור הרחב להצטרף. "יהיה כאן פסטיבל עפיפונים שמח, יהיה אירוע גדול שבו נפריח אלף עפיפונים", אמר צור, אחיו של הדר, בסרטון שרץ ברשתות החברתיות. "בשביל אלף עפיפונים צריך אלף אנשים", המשיך ואמר, ויחד עם הוריו עודד את הצופים לבוא ולהביא את הילדים והנכדים.
ההיענות הייתה מדהימה וניצחה את הציפיות. מאות עפיפונים ועליהם דגלי ישראל מילאו את השמיים. לראשונה מזה שלושה חודשים החזיקה הרוח מסר של תקווה ולא מסר של תבערה וחבלה.
לאה גולדין, אמו של הדר, נשאה דברים. "תודה לכולכם שבאתם", אמרה ודבריה נקטעו בבכי של התרגשות. לאה גולדין התרגשה ואני התביישתי. התביישתי שהמשפחה צריכה לבקש תמיכה. שכאשר היא מארגנת הפנינג, היא לא יודעת אם יהיו מספיק ידיים קטנות כדי לאחוז בכל העפיפונים. התביישתי כי אומנם 400 לוחמים, בוגרי צוק איתן, החזירו השבוע את אות המערכה שלהם לנתניהו, מוחים על כך שהדר ואורון לא הוחזרו. מעשה יפה, אבל הוא הקיף רק 400 לוחמים.
מאז שחרור שלושת חיילי צה"ל בעסקת ג'יבריל, עסקה שבה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים, התקבע בשיח שמדינת ישראל מחזירה מחבלים תמורת חיילים ואזרחים, חיים או מתים. העסקאות הנוראות האלה חזרו אל מדינת ישראל כמו בומרנג. שוב רצח ושכול, ומכה קשה לתדמית.
משפחת גולדין מביאה שיח אחר, שיח שפוי ומוסרי. שיח שאיננו שנוי במחלוקת. לדרישה האלמנטרית שלה אין אחד שלא יכול להסכים. משפחת גולדין, כמו משפחות שאול ומנגיסטו, דורשות שבכל הסכם שיקום עם עזה, לפני כל הקלה הומניטרית יהיה על מחבלי החמאס להחזיר את גופות הבנים ולהשיב את האזרחים הלוקים בנפשם שחצו את הגדר שלא בטובתם.
מאחורי דרישה כזאת צריך להתייצב כל אזרח ישראלי. כל מי שהיה כאן בצוק איתן, והדר גולדין ואורון שאול חירפו את נפשם כדי להגן עליו. כל מי שהוא או בני משפחתו שירתו בצה"ל. כל מי שפועם בליבו לב ישראלי.
מקבלי ההחלטות אמנם החלו לשנות את השיח, אבל האמירות שלהם יכולת להשתנות לפי כיוון הרוח. כדי שלצד האמירות יהיו גם מעשים צריך לחץ ציבורי בלתי פוסק, וזה כוחנו כאזרחים.
משפחת גולדין מתייצבת דווקא בלב השדות השרופים של עוטף עזה (שהיא קוראת לו עוטף ישראל). למרות הכאב שלה, היא לא שוכחת לחבק את האנשים שמדינת ישראל לא מגינה עליהם היום. בין שתי הסוגיות עובר קו עבה ועצוב אחד. לשתיהן מדינת ישראל מחויבת ולשתיהן היא לא מספקת מענה.