38 מיליארד דולר, זה הסכום שאמורה ישראל לקבל מארצות הברית בכספי סיוע למערכת הביטחון.
מדובר בשיא של כל הזמנים שאמור להיכנס לתוקפו בינואר הקרוב. אולם למרות הנדיבות לכאורה שמגלה ההסכם, הוא צפוי להציב את התעשייה הביטחונית בישראל בפני משבר קיומי ראשון מסוגו. על פי ההסכם, שלגביו אמר בעבר אובמה שחתם עליו כי הוא הטוב ביותר שישראל קיבלה מעולם, מערכת הביטחון לא תוכל לרכוש בכספים הללו תוצרת ישראלית, אלא רק תוצרת אמריקנית. כתוצאה מכך, ההסכם עלול להמיט גזר דין מוות על התעשיות הביטחוניות בישראל.
"זו תהיה פגיעה אנושה לתעשייה הביטחונית בארץ", אומר ל'בשבע' עמיר ניר, סמנכ"ל אלביט מערכות ויו"ר איגוד התעשיות הביטחוניות. "40 אחוזים מהרכש השנתי של משרד הביטחון בארץ מגיע מכספי הסיוע. זה בסביבות ארבעה מיליארד שקלים, שהולכים להיעלם לנו".
מה המשמעות של המספרים האלה?
"סכנת סגירה ממשית של 130 מפעלים ופיטורים של לכל הפחות 9,000 איש שמועסקים באופן ישיר בחברות הללו. המעגלים החיצוניים של הזנק עלולים להגיע ל‑22,000 מפוטרים בסך הכול. אלו מספרים לא נתפסים".
התעשיות הביטחוניות מהוות חלק ניכר מכלל המשק הישראלי. כ‑650 חברות ו‑90 אלף מועסקים באופן ישיר ועקיף בתעשייה שמהווה 16 אחוזים מכלל המשק הישראלי. התעשיות הביטחוניות בישראל מכרו בשנה החולפת תוצרת במחיר של כ‑11 מיליארד דולר, 9.2 מיליארד דולר מתוכם הם יצוא. במילים אחרות: כמעט שליש מהייצוא של ישראל מגיע מהתעשייה הביטחונית.
ידע עצום ילך לאיבוד
שני סעיפים נוספים בהסכם צפויים גם הם לפגוע בתעשייה הביטחונית. הראשון הוא איסור על קניית דלקים מכספי הסיוע, סכום שנאמד מדי שנה בכ‑300 מיליון דולר שימומנו כעת מתקציב משרד הביטחון. השני הוא סעיף פנים אמריקני, ולפיו חברה שרוצה לזכות במכרז ממשלתי בארצות הברית, צריכה שהייצור יתבצע שם. סעיף בעייתי נוסף הוא האיסור על פנייה לקונגרס לבקשת תוספת סיוע, דבר שהתאפשר עד היום.
"מבחינת ארצות הברית זה הסכם הגיוני וטוב מאוד. מצד אחד, הם נותנים לנו כסף כדי שנקנה בו ציוד שאנחנו צריכים, ומצד שני הם מזרימים מיליארדי דולרים לכלכלה המקומית שלהם. אבל המשמעות של זה היא סגירת המפעלים כאן", אומר ניר.
מי שייפגעו יותר מכול מההסכם הם המפעלים הקטנים והבינוניים, שחלק נכבד מהם פועל בפריפריה. "מבחינתנו זה גזר דין מוות", אומר ינקי טייטלבאום, בעלי מפעל א' את ט' בקרני שומרון המתמחה בייצור מוצרי מתכת. "כ‑70 אחוזים מכלל ההזמנות שלנו מגיעים ממשרד הביטחון. כבר היום אנחנו רואים ירידה חדה בהזמנות. אנחנו מייצרים רכיבים חיוניים למרכבה ולנמר, ואם פעם היו לנו כ‑200 הזמנות מדי שנה, היום יש פחות מ‑30. במספרים כאלה אני לא יכול להחזיק את המפעל. פרט לפגיעה הכספית, מדובר כאן באובדן ידע עצום שחיוני למערכת הביטחון בארץ".
"בלי מה שאנחנו מייצרים, אין אפשרות לבנות את הטנקים בארץ", אומר דורון לחמן, מנכ"ל מפעל הדייקן, שמייצר גם הוא רכיבים למערכת הביטחון. "אנחנו התאמנו את כל הייצור שלנו לצורכי מערכת הביטחון. בשנים האחרונות התמקדנו בייצור רכיבים לטנק המרכבה, וההסכם הזה יקטין משמעותית את הפעילות שלנו. אנחנו לא באמת יכולים למצוא לקוח חדש לעבוד איתו בגלל ההתאמות לדרישות מערכת הביטחון. לצה"ל יש דרישות מיוחדות ביותר, אנחנו שיתפנו פעולה אם הדרישות הללו ובסוף משאירים אותנו מאחור".
מי ייתן מענה בזמן מלחמה?
"החברות הגדולות, כמו התעשייה האווירית ואלביט, לא ייפגעו. להם יש כבר חברות בת בארצות הברית שיכולות לענות על הדרישות החדשות. לנו אין", אומר טייטלבאום. "מה שמישהו שכח זה שאנחנו מדינה שנמצאת כל הזמן בסכנת מלחמה, וכל כמה שנים יש כאן סבב נוסף. ברגע האמת, כשהמדינה צריכה אותנו, אנחנו אלה שנמצאים שם ומאפשרים את היכולת להילחם. אנחנו עבדנו ימים כלילות בצוק איתן. עכשיו כשהייצור יעבור לארצות הברית, מי בדיוק יתפעל את הכלים? נראה לך שמישהו בפלורידה יעבוד 24/7 בשביל שצה"ל יוכל להילחם?".
הנקודה שמעלה טייטלבאום היא כנראה המשמעותית ביותר בסכנה מהסכם הסיוע. לטענת התעשיינים מדובר בסכנה ממשית לביטחון ישראל. המפעלים שנמצאים תחת סכנת סגירה הם המפעלים שמכשירים את המערך הצבאי למלחמה. זה יכול להיות בהכשרת כלים כמו טנקים ונגמ"שים, כפי שטייטלבאום ולחמן עשו במהלך צוק איתן, או בייצור תחמושת, כמו טילים לכיפת ברזל ושאר מערכות ההגנה.
סיפור שעשוי להמחיש נאמנה את הסכנה הצפויה במלחמה בעידן שבו אין פיתוח עצמאי בישראל, הוא המחסור בטילי הלפייר למסוקי הצבא במהלך צוק איתן. טילי ההלפייר מיוצרים על ידי לוקהיד מרטין האמריקנית, והירי המוגבר של הרקטות מרצועת עזה דילל את המלאי לרמה קריטית. מדינת ישראל העבירה בקשה דחופה לסיוע אמריקני הן במימון והן בייצור הטילים. ממשל אובמה סירב למכור את הטילים, ולמעשה עצר את כל הרכש הביטחוני של ישראל לתקופה ממושכת, כל זה בזמן שישראל לא יכולה לייצר בעצמה את הטילים שהיא זקוקה להם לצורך המשך הלחימה. אחת המסקנות שקיבלו בצה"ל בעקבות האירוע הוא הפסקת רכישת אמצעי לחימה מארצות הברית והעדפת תוצרת ישראלית.
אולם המציאות הזאת עלולה לשוב במערכה הבאה. אם היא תתרחש לאחר סגירת הקווים בישראל, לא רק תפעולה של כיפת ברזל נמצא בסכנה אלא כל המערך הלוחם של צה"ל. אך פרט לבעיית התפעול החמורה, במערכת הביטחונית והפוליטית מזהירים מפני אובדן היתרון האיכותי של מדינת ישראל בשטח. "בלי יכולת הייצור שלנו בתחום אל מול המדינות הגדולות, לא היינו מקבלים את הטכנולוגיות החדשות", אמר ח"כ עמר בר לב בדיון מיוחד שנערך בוועדת חוץ וביטחון לפני כשבועיים.
"יש כאן חשש לעצמאות הביטחונית של ישראל", אומר ל'בשבע' ח"כ עפר שלח, יו"ר סיעת יש עתיד ויו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח. "אנחנו לא יכולים להיקלע למצב שבו אנחנו תלויים בחסדיהן של מדינות אחרות. אין לנו את הפריבילגיה הזאת בסביבה שאנחנו חיים בה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהביטחון שלנו יהיה תלוי בגחמות של פקידי הפנטגון או ברצון הטוב של מפעל במיסיסיפי".
יש אפשרות לשנות את ההסכם הזה?
"אי אפשר לשנות אותו, וזה גם לא דבר שכדאי לעשות. אורך חייו של הסכם סיוע הוא עשר שנים, כלומר שניים וחצי ממשלים. אם אנחנו נבקש לפתוח את ההסכם זה ייצור תקדים מסוכן, שאם חס וחלילה יעלה ממשל שלא יאהב אותנו, הוא יפתח את ההסכמים שלנו איתו ויפגע בנו".
אז איך מראש חתמו על הסכם בעייתי כל כך?
"אין ספק שמערכת היחסים הרעועה עם ממשל אובמה תרמה לכך, ועם ממשל אוהד יותר היינו משיגים הסכם טוב יותר. אבל טוב שחתמנו את ההסכם עם אובמה, כי זה נותן לו תוקף גדול יותר. עם הבעיות שנוצרו ממנו אנחנו צריכים להתמודד. הבעיה היא שההסכם נחתם לפני שנתיים, ובמהלך השנתיים האלה שום צעד לא נעשה בשביל להיערך כראוי למציאות החדשה".
מתי נתחיל לראות את ההשפעות של ההסכם?
"בינואר הקרוב. במונחים של תעשייה זה מחר בבוקר. שנתיים ישנו ועכשיו אנחנו צריכים לעבוד עם הגב אל הקיר כדי שלא יקרה פה אסון שאנחנו נצטער עליו במשך שנים. אנחנו צריכים לשבת ולראות איך אנחנו משאירים את המפעלים הללו פתוחים, ולכן אני הולך להגיש בחודש הקרוב רשימה של צעדים שאנחנו חייבים לעשות בשביל זה. אבל מעבר לזה, אנחנו חייבים להחליט אילו טכנולוגיות ופיתוחים מדינת ישראל חייבת להשאיר בידיה. אסור שנגיע שוב למצב כמו שקרה בצוק איתן".