"אני כבר הפסקתי להאמין בנושא חוקי יסוד. גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד. אני לא מאמין בזה. אני לא יודע מה הכוונות שלכם בפנים. אני לא יודע מה אתם זוממים ביחד עם שופטי בית המשפט העליון לעשות לנו".
את הטקסט הנחרץ הזה נשא אריה דרעי על דוכן הכנסת. לא חוק הלאום הוא שהעלה את חמתו של דרעי, אלא שלוש הצעות לחוקי יסוד אחרים: זכויות במשפט, חופש הביטוי וההתאגדות, וזכויות חברתיות.
השנה היא 1996, קצת אחרי המהפכה החוקתית, כשבכנסת הבינו באיחור את המשמעות הכבדה של אישור חוקי היסוד והשימוש הנרחב שעשה בהם בית המשפט העליון בנשיאות אהרון ברק. ״לפני שהיו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, בית המשפט העליון לא יכול היה לפרש את הדברים הללו. שכנעתם אותנו אז שאין בהם שום פגיעה. להפך, הם לטובת הציבור הדתי. הנה התברר, שגם אם כנים היו דבריכם, בא בית המשפט העליון ומפרש את זה אחרת. בשביל מה אתה צריך עוד חוקי יסוד אם בית המשפט אינו משתמש בחוקים האלה לכל מטרותיו? אבל אתה רוצה עכשיו לשכנע אותי להביא להם עוד שלושה כיסויים לכסות את המיטה. למה?", זעק דרעי מהדוכן. גם יו"ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, רמז באותו דיון שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו תמים.
כנסות התחלפו, טיוטות נכתבו והצעות חוק הוגשו, אבל ההתנגדות החרדית הגורפת לחוקי היסוד נותרה איתנה. אלא שחוק הלאום פגש השבוע את החרדים בעיתוי רגיש במיוחד. חברי הכנסת בסיעות החרדיות כבר קיבלו חוות דעת משפטיות לפיהן החוק החדש יכול לשפר את עמדתם בכמה סוגיות, אבל גם עלול לשמש כלי לפגיעה והדרה של הציבור החרדי. בימים כתיקונם הם היו מטילים וטו על החוק, אבל כעת חרדת הגיוס על ראשם. הם מיישרים קו עם ראש הממשלה בחוק הלאום כדי שהוא יישר איתם קו בחוק הגיוס. הבעיה היחידה היא שהקו שלהם הוא זיגזג מתמשך.
אבל דברי דרעי של שנות ה‑90 צריכים להטריד דווקא את האגף הימני של 2018. את חוק הלאום נתניהו כבר שלף בהתאם לצרכיו לאורך כל הקדנציה, וגם החזיר אותו למגירה כשהמצוקה הפוליטית חלפה. ארבע שנים של קואליציה יציבה והומוגנית לא הספיקו לו להעביר את מה שהוא מציג עכשיו כחוק הדגל שלו. אם אכן היה מדובר בחוק כל כך חיוני לעתיד המדינה הוא לא היה נשלף בדקה ה‑90, בישורת האחרונה שלפני הבחירות. במקרה הטוב מדובר בחוק הצהרתי, כפי שאמר השופט העליון אלכס שטיין (בכתבתו של אבישי גרינצייג ב'בשבע'), במקרה הפחות טוב סעיפיו עוד ינוצלו לרעה. עתירות של גופי שמאל או זרמים ליברליים, תוך פרשנות של שופטי בג"ץ, יישענו דווקא על כוחו הרב של החוק החדש. בסיטואציה הנוכחית, כל חקיקה של חוק יסוד היא הזמנה לעוד אקטיביזם שיפוטי.
גם אם נניח שמדובר בחוק נכון, במקום לבזבז את הזמן והאנרגיה על חוק הלאום שממילא עשוי להיפסל בבג"ץ תוך יצירת תקדים של פסילת חוק יסוד של הכנסת, נתניהו צריך לקדם את פסקת ההתגברות. היו לו את כל ההזדמנויות בממשלה הזאת. החרדים זקוקים לה נואשות בגלל סוגיית הגיוס, כחלון נלחץ אל הקיר בגלל סוגיית המסתננים, ואת בנט ושקד לא צריך לשכנע. לא תהיה קואליציה נוחה יותר, לכל היותר תושג אחרי הבחירות אותה ממשלה באותו הרכב, אך עם עננת כתבי אישום מתקרבים. אבל את פרק הזמן המשמעותי האחרון שלו בקדנציה הזאת נתניהו מבזבז על פירוטכניקה שמשכיחה את המהות. חוקי יסוד נוספים הם כמו פצצות גרעיניות. הקואליציה מייצרת עוד ראש נפץ, אבל מזוודת השליטה מונחת בלשכתה של נשיאת העליון. או כפי שמירי רגב הייתה עשויה לנסח זאת: מה שווה חוק לאום אם מי שמפרשים אותו כרצונם הם שופטי בג"ץ?
בלי מילה
כאב הראש של חוק הגיוס מזמזם באופן קבוע ברקע של כמעט כל ממשלה ב‑20 השנים האחרונות. אלא שבנימין נתניהו מתחיל לאבד סבלנות. לא בגלל השופטים אלא בגלל האדמו"רים. החרדים, שתמיד היו סוחרי הסוסים הממולחים, נושאים ונותנים, מהירי מחשבה שעומדים במילתם, הפכו לפקעת של אינטרסים סותרים, עד שכמעט אי אפשר לעשות איתם עסקים. גם כשנתניהו מסכם על מהלך בחדר סגור עם דרעי, ליצמן או גפני, ואפילו שלושתם יחד - הוא יודע שהסיכום עשוי להיפתח מחדש. שפתאום תגיע הוראה מפתיעה ממועצת גדולי התורה, או שלחץ אתרי האינטרנט החרדים יזנב בראשי המפלגות.
במושב הקודם ליצמן איים שיפרוש מהממשלה אם החוק לא יעבור בזריזות, השבוע הוא החליט שדווקא דחייה דרושה לו, והודיע לנתניהו שאם בג"ץ לא יעניק דחייה שכזו בתוך שבוע, שוב הוא יפרוש מהממשלה. ראש הממשלה לא באמת יכול להתמודד עם הכרזה כזאת. מילא היה ליצמן מתנה את המשך הישיבה בממשלה בכך שנתניהו יורה לבקש מבג"ץ הארכה, אבל אחרי שהארכה בוקשה כבר, האם נתניהו יכול גם לכתוב את החלטת השופטים וגם לקבוע מתי תפורסם? על מי ליצמן מאיים? התשובה היא שעל אף אחד. הוא בסך הכול משחרר קיטור ומפגין ציות טוטאלי לרבניו.
אבל גם זה לא מחפה על התהליך שנחשף לעין כול במערכת הפוליטית: המילה של החרדים שווה פחות ככל שעוצמת ההנהגה הרבנית נחלשת. הפעם הראשונה הייתה במתווה הכותל, שהועבר בידיעת חברי הכנסת החרדים ובהסכמה שבשתיקה, עד שהם קרסו בלחץ הרחוב. מאז נתניהו חווה זאת שוב ושוב. ליצמן כאילו קובע סדר יום ברחוב החרדי - בפרשת עבודות הרכבת בשבת, בחוק הגיוס במושב הקודם וכעת שוב, אבל השורה התחתונה הפוכה: עד כה, בכל פעם הוא נאלץ להתקפל. גם מועצת גדולי התורה החסידית, שכעת מגובשת ומאורגנת יותר מהליטאים והספרדים, מרוויחה את הזכות להוביל את סדר היום במגזר, אבל כמעט תמיד גם היא נאלצת לחפש דרך לרדת מהעץ. לא בטוח שדחייה של כמה חודשים מבג"ץ תהיה סולם מספיק ארוך.
אקסטרה חרד"ל
ואפרופו מתווה הכותל - קריסת החרדים מול הלחץ סימנה גם תהליך מרתק נוסף: מעברן, או שובן, של המושכות בענייני דת ומדינה לידי החרד"לים. החרדים, שהובילו במשך כמה שנים את מאבקי הדת והמדינה, עסוקים בעיקר בשרידותו של המגזר, ומי שמובילים היום את המאבקים בסוגיות הציבוריות כמו גיור, כשרות והכותל הם רבני האגף השמרני בציונות הדתית בשילוב כוחות עם הרבנות הראשית.
במובן מסוים אין טבעי מזה שדווקא מי שרואה במדינה עצמה ערך או קדושה, ינהל מאבקים על דמותה גם מחוץ לאזור המחייה שלו (בכך גם מתחדדים ההבדלים בין אגפיה השונים של הציונות הדתית - תוצאה נוספת שיש לתהליך הזה וראוי לתת עליה את הדעת). אחרי שנים של שחיקה איטית בענייני דת ומדינה, בעיקר באמצעות שורת פסיקות של בג"ץ, אפשר לסמן כאן היפוך מגמה. מתווה הכותל בוטל, ואפילו תוצאות הבחירות בארצות הברית היו מכה קשה לזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, שראשיהם נהנו מגישה ישירה לאוזנו של הנשיא, ואת מקומם בצמרת האמריקנית תופסים יהודים אמריקנים אורתודוקסיים למהדרין.
את החלל הזה מנצלים מובילי המאבק כאן בארץ, ובראשם מתי דן, שעד כה מנהלים קמפיין מוצלח. אפילו נתניהו, שבשבוע שעבר היה נחוש להעביר את השיפוץ הנקודתי ברחבה הדרומית (שאגב, בניגוד למה שנטען לא יגדיל אלא יקטין את השטח המוקצה לתפילת הזרמים הלא אורתודוקסיים), דחה את ההצבעה ברגע האחרון, אולי אחרי שגם שר הדתות דוד אזולאי ביקש להתפטר.
יום למחרת ההישג הזה כבר התייצבו הרב שמואל אליהו ומנהיג ישיבות הקו הרב צבי טאו בלשכתו של הרב הראשי יוסף, כשהם מקדמים דרישה חדשה: לאסור בחוק את התפילה הלא אורתודוקסית ברחבה הדרומית. הסטטוס קוו שהיה נהוג עוד מימי הרב אלישיב ובהוראתו כלל העלמת עין מפעילות נשות הכותל בקשת רובינזון, אבל בשנתיים האחרונות, מאז שאושר מתווה הכותל שבוטל בהמשך, מתקיימות שם תפילות מחאה שמאורגנות על ידי ארגונים חרד"ליים. במכתב של הרבנים הראשיים לשר הדתות הם מדווחים על "הפרעות והסרת המחיצה" לאותן תפילות מחאה, ודורשים ממנו תקנה חדשה שתמנע כל תפילה שאינה אורתודוקסית. דווקא בלשכת הרב יוסף היו מי שניסו להזהיר שמתיחת החבל עשויה להקים עליהם את בג"ץ, שממילא צריך להכריע בסוגיה בקרוב. את עמדתי האישית על המתווה והמאבק בו אני מניח כרגע בצד, אבל גם הסוגיה הזאת מזכירה שכל הדרכים מובילות בסוף לבג"ץ.
לתגובות: [email protected]