מה חסר לנו?

כולנו לא ממש מבינים מה חסר לנו עכשיו מבנה רב מימדים בירושלים שתתקיים בו פעילות של הקרבת קורבנות והקטרת קטורת.

מנדי גרוזמן , ז' באב תשע"ח

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

מסורת ישראלית היא לתהות בימי בין המצרים מדוע יש להתאבל בשעה שישראל בנויה לתלפיות והעם ברובו מתגורר בה.

קצת מוזרה התהייה הזאת, כי עיקרו של האבל בשבועות הללו הוא על היעדרו של בית המקדש, ועם כל הכבוד לעזריאלי ולכביש 6, נכון לעכשיו הבית השלישי עדיין לא נבנה. אבל מסורת זו מסורת, ובתהייה הזאת חובה לעסוק.

לאמיתו של דבר, מי שתוהים על האבל בימינו תוהים גם על הצורך בבניית בית מקדש. אפשר להבין אותם. כולנו לא ממש מבינים מה חסר לנו עכשיו מבנה רב מימדים בירושלים שתתקיים בו פעילות של הקרבת קורבנות וניסוך קטורת. מה שאי אפשר להבין הוא שביעות הרצון שמבטאת התהייה הזאת על המצב העכשווי בכללותו.

מה רע לנו, הם שואלים, תראו איזה יופי זה כביש 6. נו, ברצינות. שביעות רצון מהמצב הנוכחי מבטאת רף נמוך מאוד של דרישות מהעולם, מהעם, מעצמנו. עולם שיש בו כל כך הרבה סבל. עולם של חיפוש שלא תמיד מוביל למציאה. עולם של חיבוטי נפש. מחלות. מלחמות. כעס, קנאה ותחרות. כך נראה המצב הנוכחי, ואם יש מי שחושב שזהו זה, הגענו לקו הסיום רק כי הקמנו מדינה, חסרה לו אמונה שהעולם יכול להיות מקום טוב יותר. ומי שחסרה לו אמונה בעולם, חסרה לו גם אמונה, כפשוטו.

יהודי מאמין שיש בעל הבית לבירה, בורא עולם שיצר חיים ומרחבים לשם מטרה עילאית. העובדה שחלקים גדולים באנושות לא רואים עצמם כפופים לבעל הבית היא חושך עצום. העובדה שחלקים באנושות פוצחים במסע הרג וזריעת רוע בשם אותו בעל הבית, כביכול, היא חושך כפול. עולם שכדי לשמר בו חלקת אלוקים ומעט שלווה, אנו נדרשים כל העת לעמוד על המשמר ולא לאפשר לעצמנו ליפול לתהומות. עולם שמרבית הזמן בו מוקדש לעיסוק באמצעים, וכל כך מעט למטרה. כמה זמן נותר לנו להתבונן במה שבאמת חשוב, כמה זמן נותר לנפש להיפגש באמת בנפש אחרת. מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד ולא חסרות סיבות לשמוח, אבל בעולם מתוקן שמחה איננה מצווה. היא המצב הטבעי של הקיום.

דודי הרב משה גרוזמן, משפיע חסידי, נוהג לומר שעידן הגאולה איננו תקופה פלאית. להפך, העולם הנוכחי הוא פלא שחורג מגבולות ההיגיון, ובעתיד, אינשאללה, נחיה בעולם הגיוני. אם אנחנו חיים בעולם שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא, זו פליאה עצומה מדוע הוא נראה כפי שהוא נראה. לא לחינם אנו משתמשים בביטוי "עולם מתוקן" כדי להדגיש בעיות שקיימות בזמננו. העולם שלנו איננו מתוקן, הוא עולם מאוד מקולקל. החזרת הנבואה והיכולת שלנו לקבל מענה מוחשי לפניית האדם לאלוקיו היא חלום רחוק, אבל אפילו קריאה שלנו אליו היא הישג נדיר. עולם שבו דקה של תפילה אמיתית היא מצרך יקר ולא מצוי, הוא עולם מאוד מקולקל.

התבוננות כזאת בעולם איננה התבוננות של עצב. היא התבוננות שמרשה לעצמה לקוות להרבה יותר טוב. מי שטוב לו ושמח הוא אדם מלא השלמה והסתפקות במועט, ובמקרה הזה לא מדובר במידה טובה. מי שרוצה יותר, מרגיש חסר. ואנחנו רוצים יותר, הרבה יותר. כשהתקווה הזאת תתממש, במהרה בימינו, נביט אחורה ונופתע מהדרך שעברנו. המעבר מגלות לגאולה איננו עוד שלב, אלא מעבר מהוויה אחת להוויה אחרת לחלוטין. כמו אדם ששרוי בחלום קשה מאוד ולפתע מתעורר, נדרש רגע אחד כדי שיבין שאין כל סיבה שייעצב אל ליבו, כי במציאות האמיתית לא התרחש אף אסון. בשוב ה' את שיבת ציון, זה יקרה לכולנו. ניזכר בעידן הגלותי ונאמר: היינו כחולמים. אולי חשבנו אז שהיה לנו רע, אולי חשבנו שטוב, אבל כך או כך, כל זה היה רק חלום. עולם מעורפל. בינתיים כביש 6 זה נחמד, אבל חשוב שנזכור שהעולם האמיתי עוד מחכה לנו.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com