יש לי הערכה ל'כאן'. אני אוהב את התוכן שהוא מציע, למרות שיש עוד מקום ענק לשיפור.
בתאגיד הבינו ששידורי המונדיאל הם ביצת זהב שצריך לנצל בשביל להעלות לוח שידורים חדש ואיכותי, ומבין כל התוכניות החדשות שהתאגיד בחר לקדם 'יחידה מעורבת' ו'טיול אחרי צבא' הן השתיים שהכי ציפיתי להן בלוח החדש.
אין ספק שהתאגיד מאמין מאוד ב'יחידה מעורבת'. הוא נתן לה את משבצת השידור היוקרתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת - מיד לאחר גמר המונדיאל. גם מסע הקידום של התוכנית היה נפלא, ולראשונה הבינו בתאגיד את מה שיודעים כבר בכל העולם: הטלוויזיה היא המדיה המרכזית, ובדיגיטל עולים רק תכנים משלימים. בדף הסדרה באתר נמצאים כרטיסי הביקור של החיילים המשתתפים פלוס ריאיון קצר עם כל אחד מהם, כמו שעושים כבר שנים בתוכניות הגדולות ביותר. אין ספק שאם ישכילו להעלות עוד תכנים כאלה לאתר יהיה רק טוב.
למרות הנקודות החיוביות הללו, יש בעיה עריכתית קשה שמעיקה מאוד על הצפייה בסדרה - היא לא מוצגת באופן כרונולוגי. אין לוח זמנים ברור, והצופה לא יכול להבין מתי מתרחש כל אירוע. מי שצופה בסדרה עלול לחשוב שכבר ביום הראשון לטירונות יוצאים למטווחים, באותו אחר צהריים כבר עושים מסע פלוגתי ראשון, ובלילה השלישי כבר מקפיצים את כל הבסיס באמצע הלילה. בפרק השלישי, מתוך עשרה, כבר מגיעה ההשבעה. זה כמובן לא נכון מציאותית, ופוגע קשות באמינות, ודוקו מתבסס בראש ובראשונה על אמינות.
פרט לכך, יש בתאגיד בעיה קבועה של העלאת התכנים לרשת קודם השידור בטלוויזיה. מדובר בקונספט שמבריח צופים והורג את הטלוויזיה. ההתנהלות הזאת פוגעת גם ב'יחידה'. גמר המונדיאל השיג 37.2 אחוזי רייטינג, מהדורת החדשות השיגה 16.8 אחוזי רייטינג, ואילו 'יחידה' השיגה רק 9.6 אחוזים. במושגי פריים טיים של התאגיד אלה נתונים יפים מאוד, אבל במשבצת השידור הזאת אפשר היה לצפות להרבה יותר.
אבל הבעיה המרכזית היא קשה בהרבה. הסדרה מתיימרת להציג לצופה כיצד נראית בפועל אחת הסוגיות הבוערות ביותר במדינה - שירות קרבי לנשים. בפועל מדובר במסע יח"צ של דובר צה"ל, שממשיך את הקו האגרסיבי של העומד בראשו, תא"ל מנליס. על פי תחילת הסדרה, הסיבה ששילוב החיילות בקרבי לא מצליח כמצופה היא לא כישוריהן, אלא הדעות הפרימיטיביות והחשוכות של החיילים. אלה מוצגים כטיפשים שצריך לחנך אותם מחדש, בכור ההיתוך המתקרא צה"ל. "הם מצחיקים - כי הם טיפשים", "אתה באיחור של מאה שנה", "הבנים תופסים מעצמם כאילו הם רמבו", "ידוע שבנים פחות בוגרים, אבל הם לקחו את זה לקצה", הם רק חלק מהציטוטים שנועדו להגחיך את החיילים.
מהצד השני, החיילים לא אוהבים את השילוב הזה שנכפה על חלקם בעל כורחם. הם אף אומרים זאת בגלוי. נעם מגד רצה להתגייס לסיירות. צה"ל מצידו אמר לו שהוא ישובץ לפי צורכי המערכת, ואלה התבררו כגדוד המעורב. אלמוג ברנד רצה בכלל לשרת במג"ב, תומר טודריה חלם להיות פרמדיק, יאיר באומהפט לא הגיע לגדוד בגלל בעיות פרופיל, ומשה אייכנשטיין, דתל"ש מקריית ארבע ששהה שנה במעצר בית, נלחם שנתיים כדי שיוכל להתגייס וגם הוא שובץ בלי אפשרות בחירה אמיתית. המשותף לכולם הוא שלו הדבר היה תלוי בהם, הם היו כולם בוחרים בשירות קרבי אחר.
מה שהופך את הסדרה הזאת לתופעת יח"צ של ממש הוא העובדה שהרבה מידע חיוני מוסתר מהציבור, ומוזכר לעיתים כהערת אגב בלבד. החל מכך שבפועל חיילות רבות מצטערות על ההליכה לקרבי, דרך העובדה שהחיילים שמשרתים ביחידות הללו מתוסכלים יום יום, וכלה בכך שמדובר ביחידות מאוד לא מבוקשות, שמוצבות בגזרות הבטוחות ביותר בצבא, ולא כמו שהסדרה מתיימרת להציג - שירות קרבי שווה בין שווים.
החל מהפרק השני הסדרה תופסת כיוון אחר, כזה שגורם לך לחשוב האם מדובר באותה סדרה. עדיין היא לא מוצגת בצורה כרונולוגית, מה שממשיך להקשות, אבל היא מנסה פחות לחנך את הצופה (היא עברה משילוב חיילות בקרבי לקבלת להט"בים) ויותר לענות על ההגדרה שלה - סדרת דוקו. בשלב זה הסדרה מתעדת את ההתמודדויות של החיילים שבה וגם את הסטיגמות השונות בחברה הישראלית בצורה מרשימה למדי. היא שואלת את השאלות הנכונות בלי להתייפייף ומציגה את המצבים שכל חייל מכיר.
כשהיא לא מנסה לחנך את הצופה, 'יחידה מעורבת' היא מסמך תיעודי מוצלח ביותר. אבל הסדרה מנסה לחנך, וכשזה קורה האמינות צונחת, המגמתיות שלה ברורה לכול והצופה לא נשאר לצפות בה. לו ישכילו בתאגיד להבין שזאת לא סדרת חינוך, אלא בראש ובראשונה סדרת טלוויזיה - כך ייטב לה ולתקוות שהתאגיד תלה בה.