יתומה

בחיי היומיום לא הרגשתי מסכנה ובכל זאת מדי פעם ברור לי שהעובדה שבגיל ארבע התייתמתי מאב השאירה בי מטען כלשהו

אסתי רמתי , ז' באב תשע"ח

ברור לי שהעובדה שבגיל ארבע התייתמתי מאב השאירה בי מטען כלשהו
ברור לי שהעובדה שבגיל ארבע התייתמתי מאב השאירה בי מטען כלשהו
איור: עדי דוד

התנצלותי הכנה: לכל לומדי 929 שקראו את הטור הקודם ולא הבינו איך הגברת מהעיתון סיימה את התנ"ך שבוע לפניהם - זה לא אתם, זאת אני. בלבול קל בחישוב מועד הפרסום, זה הכול. בכל אופן, עכשיו אני באמת אחרי, ומקווה להתחיל מבראשית.

אחד הדברים ששמתי לב אליהם בלימוד התנ"ך הוא השימוש הנרחב בנושא הזוגיות כמשל לקשר שבין ישראל לקב"ה. בשיר השירים כמובן, וגם בנבואות הפורענות, שם האישה הבוגדנית מככבת. ובמגילת איכה שנקרא כנראה ביום ראשון הקרוב, תופסת את מקומה האלמנה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה...".

נושא האלמנות והיתמות נוגע בי במיוחד, ולא פלא. משם אני באה. התייתמתי מאב בגיל ארבע ואני אומרת יזכור מאז שלמדתי לקרוא. מה הייתה היתמות בשבילי? קצת קשה לי לענות על זה, כי זה משהו שהולך איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. את אבא ז"ל אני לא ממש זוכרת, וכאב הגעגוע נחסך ממני. הרגשתי שלהיות יתומה זה יותר מעמד מאשר מהות, משהו שנתן לי ייחוד. אני זוכרת איזו אפיזודה בכיתה ג' או ד' שבה אחת הילדות התריסה נגדי "אין לך אבא!", מה שגרם לי לפרוץ בבכי סוער ובלתי פוסק עד שהובלתי אחר כבוד לחדרה של היועצת, שהייתה מאוד נחמדה ונתנה לי להכין פרחים מנייר קרפ כדי להסיח את דעתי. אבל גם אז, ואני זוכרת את זה מאוד בבירור, לא ממש הצלחתי להסביר לעצמי למה אני בוכה. בכלל לא הייתי עצובה במיוחד, זה היה יותר בקטע של תגובה מחויבת המציאות. פשוט נכנסתי לתפקיד.

אבל בחיי היומיום באמת שלא הרגשתי מסכנה. היה לי בית נחמד עם אמא שמחה ואוהבת וחתולים בחצר, היו לי חברות וספרים ומשחקים. התמזל מזלי להיות בת, כי אני מתארת לעצמי שחסרונו של אב מורגש יותר אצל בנים, במיוחד במשפחה דתית. קידוש והבדלה של אמא היו הנורמה, ורק כשאני חושבת על הילדה הקטנה שעמדה מחוץ לעזרת הגברים בשמחת תורה וניסתה לשנורר ממתקים, קצת צובט לי בלב.

ובכל זאת, במבט לאחור, אני רואה את הדברים טיפה אחרת. קודם כול, בנוגע לאמא שלי. כשזכיתי להינשא וללדת ילדים משלי, פתאום זה הכה בי: איזו גבורה היא הייתה! איך היא תמיד נראתה לי במצב רוח טוב, ודאגה שהאווירה בבית תהיה שמחה. אני זוכרת שלכבוד שבת היא הייתה קונה לאחי ולי ממתקים וחוברות קומיקס, מחביאה אותם בבית, ואם היינו מוצאים אותם יכולנו לקחת מעשר. את הריגוש של חיפוש האוצר הזה אני לא שוכחת, ובאופן מוזר ביותר תמיד הצלחנו למצוא... ככה, בדברים קטנים, היא דאגה לעשות לנו טוב על הלב. רק היום אני יכולה להתחיל לדמיין מה באמת עבר עליה - הגעגועים והבדידות, והעול הכלכלי שנפל עליה פתאום, והמשכירים שלא רצו לקחת סיכון ולהשכיר דירה לאלמנה צעירה, וילדים שאולי היו ילדים טובים, אבל הם בכל זאת היו ילדים שדרשו את שלהם.

וגם לגבי עצמי, אני תוהה מדי פעם אם הכול היה דבש כמו שאני זוכרת. הרבה נשכח ממני - ארבע זה אומנם גיל צעיר, אבל זה ממש לא תינוק בן יומו. ילד בגיל הזה מכיר את הוריו היטב וקשור אליהם, וסביר להניח שהאובדן הזה השאיר בי מטען כלשהו, גם אם לא מודע. למען האמת, לאחרונה עשיתי לעצמי ניתוח פסיכולוגי בגרוש ותהיתי אם העובדה שאני קצת מסרבת להתבגר מנסה לתקן חסכים מהילדות הצעירה. כשאני מביטה בתמונות המעטות שיש לי מגיל ארבע, חמש ושש, אני נראית בעיקר רצינית ובוגרת לגילי.

לא סתם הקב"ה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, כי זה חתיכת תיק. לאחרונה נתקלתי בכתבה על עמותת 'אמיצים', שם מתאים להפליא לחבורת האלמנות והאלמנים הצעירים הרשומים בו. הדס דיסין, שהתאלמנה לפני גיל שלושים וגידלה לבד ארבעה ילדים, החליטה לעשות מעשה וליצור מסגרת תומכת לאלה שמצאו את עצמם לבד עוד לפני אמצע החיים. לפי עמוד הפייסבוק ואתר האינטרנט מדובר ביוזמה ברוכה במיוחד, שכולה נהגתה על ידי אנשים שחווים על בשרם את ההתמודדות היומיומית, ויודעים מה בדיוק הצרכים שלהם. בלי טובות ובלי רחמים של צופים מבחוץ. ולי נשאר רק לאחל נחמה מן השמיים לאלמנות ולאלמנים בשר ודם, וגם לעמנו שמחכה כבר שנות אלפיים לגאולה שלמה.

שוב רצים

נכון שאתם לא זוכרים מה כתבתי כאן לפני שנה? ונכון שגם אם אתם זוכרים אתם מרשים לי לחזור על זה? ונכון שגם אם לא, זה לא יעזור לכם כי המקלדת אצלי? בכל אופן, רציתי להמליץ שוב על "רצים למשנה", פרויקט לימוד המשניות לחופש הגדול של הרב רימון. גם בשנים שעברו התוכנית החינמית הושיבה אלפי ילדי ישראל מול המחשב בעזרת סרטונים חמודים, אבל השנה החבר'ה התעלו על עצמם. ניכר שהרבה מחשבה הושקעה כדי להפיק עלילה מותחת ומצחיקה, ולימוד המשנה מעולם לא היה כל כך מושך. אפילו השישיסט שלי התרשם. הסדרה מתהדרת בשמות ידועים כמו מתן צור (בתפקיד המפתיע של הרע) ונעם יעקבסון, וגם הילדים שמשחקים בתפקידים הראשיים לגמרי ראויים לצל"ש. הביקורת היחידה שיש לי היא על הפאה הדי נוראית של הסבתא המצחיקה, אבל אני בטוחה שבשנה הבאה הם יעבדו גם על זה.

לתגובות: eramati@gmail.com