סוף למלחמה

השנה אני מבינה שאילו היה בית מקדש יש סיכוי שהוא היה נחרב, שהשנאה כאן מבעבעת עד לרתיחה קיצונית

איה קרמרמן , ז' באב תשע"ח

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

אני מקווה שמשהו באמונה שלי לא נסדק. היו שנים שבהן האמנתי, באמונה שלמה, שתשעה באב יהיה תשעה באב האחרון שבו נשב על הרצפה ונאכל ביצה עם אפר.

היו שנים שפחדתי למצמץ, חששתי להפסיד את הרגע שבו בן דוד יגיע לגאול אותנו. שנים שישבתי על הרצפה והתייפחתי מהאכזבה הבלתי צפויה כי הוא לא בא. שוב. והנה הגיעו תשעת הימים, שוב. בלי התנוצצות משיח באוויר. בלי בשורת אליהו הנביא. "יש עוד זמן, יש סיכוי", לוחשים לי האופטימיים. אבל השנה אני לא שם, באמונה. אני מקווה שהיא בסדר האמונה שלי, רק נמצאת בהסתרה, יחד עם עוד כמה דברים חשובים.

אני תוהה למה. הרי אני אמורה לחכות לו, בכל יום, על אף שהוא מתמהמה. ובעצם, אני כן מחכה לו. מתפללת שיגיע, שיגאל אותנו מהייסורים, מהמחלות, מהשקר. אני מדמיינת את האור שכל אחד מאיתנו יפיץ החוצה, אור של ניקיון אמונה, אור של שמחה בטוב האינסופי שיירד עלינו כמן מן השמיים. אני מדמיינת את עצמי לבושה לבן, מחזיקה את ידי ילדיי, עולה במדרגות לבית המקדש. הולכת לראות את פני השכינה. זה כל כך חי בי, הרצון הזה, שכואב לי לכתוב עליו. כואב לי להתגעגע אליו, לכסוף לו ולגלות שהוא עדיין רחוק שנות אור ותפילה אחת.

אולי זה לא שהאמונה שלי נסדקה. אולי היא פשוט מבינה שעוד לא הגיעה השעה, כי אנחנו במלחמת אחים. השנה אני מבינה שאילו היה בית מקדש, יש סיכוי שהוא היה נחרב. השנאה כאן מבעבעת עד לרתיחה קיצונית, הקרבות מתנהלים בכל פלטפורמה אפשרית. בכל מקום צועקת המריבה. השנאה, כמו גחלים חולשות, מתפשטת לכל מקום, מחממת את האווירה, שורפת מתחת לרדאר כל חלקת אדמה פורחת.

בתקופה האחרונה נדמה כאילו כל דבר שאנחנו מחשיבים אותו כחלק מהקדושה, מותקף על ידי גורמים פלורליסטים נאורים ומתקדמים. כן, אתם צודקים. זה באמת מצחיק שמישהו שמחשיב את עצמו כפלורליסט תוקף אורך חיים של אחרים. שעצם ההגדרה העצמית שלו היא קבלת אורח החיים של השונה. ולמרות זאת, אני לא בוחרת להסתכל על הצביעות שלהם, על מסיכת החופש השקרית, בעודם מחלקים סטיקרים נגד סגירת מקומות בילוי בתשעה באב. הפעם אני מתבוננת עלינו. על אלו שישבו במוצאי שבת על הרצפה ויקראו קינות. על אלו שהלב שלהם נחמץ כשהם אומרים שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

רכות דקדושה

לפני כמה זמן היו שני אירועים שהבהירו לי שאנחנו בכלל לא בכיוון, שעלינו להקשיב לווייז ולחשב מסלול מחדש. אני מדברת על סנסציית התפילין בארץ נהדרת, ועל הסרטון של תקיפת החב"דניק בנתב"ג על ידי האישה האומללה, הפרופסורית לחינוך ותרבות. אתם יודעים איך הגבנו? בשני המקרים שערותינו סמרו ובשרנו נעשה חידודין חידודין. תבענו את עלבונה של התורה, את עלבונו של השם. איך זה יכול להיות שכך פוגעים בציפור נפשנו? בדבר הקדוש והנורא הזה שהוא התפילין? איך?! ברחבי הרשת אנשים העלו תמונות של עצמם מניחים תפילין, או הידרו לשלוף מארכיון יד ושם תמונות של יהודים עטורי תפילין מול עיניהם המלגלגות של הנאצים. שומו שמיים, עד לכאן? עד כאן! קראנו נחרצות. נו? אז מה לא בסדר? מה, לא היינו צריכים לצעוק? זה המינימום מעשה פנחס שראוי לפעול, לא? אז בעיניי לא.

רגע, לפני שמישהו תובע גם ממני את עלבונם של תפילין אסביר. לדעתי, הצעקה שלנו, הזעזוע העמוק שהרגשנו, לא היה צריך להיות על מה שהאנשים האלה עשו. הצער שלנו היה צריך להיות על זה שהם לא מבינים מה שהם עשו. הם תינוקות שנשבו. הם לא מבינים, כי אף אחד לא לימד אותם מה זה תפילין, מה זו אמונה. ואני לא מדברת על קורס "יהדות - מבוא ועקרונות יסוד" בבתי הספר. כילדה לא ראיתי בלייב מישהו מניח תפילין, או תפילין, ככה, מקופלות בתיק עם טלית. מעולם לא הסבירו לי מה כתוב בהן, ויותר חשוב מזה, למה זה חשוב לאנשים שזה חשוב להם. אני הייתי התינוק שנשבה. עליי ועל שכמותי אנחנו צריכים לבכות. על הכמות של האנשים, שחלקם יושב על שיבר ראשי בתרבות הישראלית, בחינוך, באקדמיה, שאין להם שום ידע בסיסי במושגים ביהדות. על זה אנחנו צריכים לבכות בתשעה באב הזה. המשיח לא יגיע וישאיר מאחור עשרות אלפי תינוקות חסרי מושג. הוא מחכה להם.

אז אם אנחנו רוצים להחיש את בואו, התפקיד שלנו הוא להתפלל עליהם ולקרב אותם. לא במילים, בהטפה, בהדתה. אנחנו צריכים להיות ראויים לכיפות, לציציות ולכיסויי הראש שעל ראשינו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, רואה אדם עם כיפה שמתנהג בקלקול, זה גרם לי לנחור בבוז. ללעוג לו וליוצרו. על הצביעות. כמה קל לשים כיפה, כמה קשה להתנהג בדרך הראויה לה. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות, לשנות את עצמנו. להיות כאלה מאירי פנים, שנסנוור אחרים באורו יתברך. נגרום להם להשיל את השנאה מתוך אהבה, מרצון להבין מה זה האור המופלא שיוצא מכל אחת מהנקבוביות שלנו. זה המעשה פנחס של דורנו. לא לטבוח, לא לבוא בדין. רק רחמים יועילו כאן. לא עזות, רק רכות דקדושה. אם אנחנו רוצים לקבל את אור האמונה כשהמשיח יגיע, אנחנו חייבים לאמץ את האור הזה היום. בואו נשתנה. בואו לא נבזבז זמן. אחרת, בשנה הבאה שוב נתפלא למה עלינו לשבת על הרצפה ולאכול אפר, ולמה המשיח לא בא. שוב.

עוגת תפוזים טבעונית

בתקופה האחרונה התחלתי ללמוד איך מכינים עוגות בחושות טבעוניות. זה נהדר. כבר לימדתי את הילדים איך מכינים כמה מתכונים. אנחנו בעיקר משחקים ומגלים עולם חדש. המתכון הזה יהיה נהדר לשבירת הצום (במקרה שהמשיח בכל זאת יגיע, קבלו ביטול).

חומרים:

2.5 כוסות קמח / 1 כוס סוכר / 1 שקית אבקת אפייה / 1 כפית מלח / 1.3 כוסות מיץ תפוזים טרי / 2/3 כוס שמן / 2 כפות חומץ תפוחים טבעי / חצי כוס פרוסות שקדים מולבנים לקישוט

אופן ההכנה:

מערבבים את כל החומרים היבשים בקערה / מוסיפים את מיץ התפוזים והשמן ומערבבים / מוסיפים פנימה את חומץ התפוחים ומערבבים / יוצקים לתבנית משומנת עגולה 26 / מפזרים מלמעלה את פרוסות השקדים / אופים בחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו, עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש / מקשטים באבקת סוכר

לתגובות: ayakremerman@gmail.com