ברוח השיח העדתי הרווח לאחרונה, הרשו לי להעלות לדיון את התרבות היהודית-רוסית.
ממעטים לעסוק בה שכן ביחס לעליות אחרות, העלייה הרוסית נקלטה היטב בישראל. אנשיה השתלבו בשוק התעסוקה, לא חסרים רופאים ממוצא רוסי, ובסצנת ההייטק הם כוכבים של ממש. אומנם יש לא מעט שנפלו ממעמדם ומבעלי משרה מכובדת במולדתם הפכו למאבטחים, אבל אם זוכרים שמדובר במיליון איש שהגיעו לכאן לא כל כך מזמן, אין ספק שמדובר בהצלחה כבירה.
אלא שההצלחה הזאת היא שעומדת בעוכריהם. הם מסודרים אז הכול טוב. אבל הצלחה כלכלית איננה חזות הכול. בני אדם מעוניינים שיכירו בזהותם, וזו לא מטרה ראויה רק מבחינתם אלא גם מבחינתנו. אחרי שנמוג החלום על כור היתוך שיהפוך את כל שבטי ישראל לדומים זה לזה, הבנו שהייחודיות של העם היהודי שחי בישראל בעת הזאת היא דווקא בגיוונו. כשקולה של התרבות היהודית-מזרחית החל להישמע בהווי התרבותי, כולנו הרווחנו. השולחן הערוך שסביבו אנחנו יושבים הפך לעשיר יותר. ובכן, פספסנו את היהודים הרוסים. או כמו שנהוג לכנות אותם במאמע לשון: א רוסישע יידן.
ההצלחה הכלכלית של העולים מרוסיה איננה הסיבה היחידה שבגינה ממעטים לשים לב לתרבותם. נוספת לכך העובדה שהם אשכנזים. ועם האשכנזים הרי הכול בסדר, אז מה יש לדבר. כמה תשובות בדבר. ראשית, הם אשכנזים אבל אנחנו כבר לא ממש. עשרות שנים בישראל הפכו אותנו, כמה מפתיע, לישראלים. הממסד האשכנזי בראשית שנות המדינה לא השתיק רק את הקולות המזרחיים, אלא גם את קולותיהם המקוריים של אנשיו שלו. הצבריות גברה על היידיש. כל מנגינה שהשמיעה צלילים גלותיים הושמה על השתק. אז הנה, אחרי כמה עשורים ניתנה לנו הזדמנות מחודשת. מיליון אשכנזים לא צברים הגיעו לישראל, והפעם חובה לוודא שאף אחד לא ישתיק אותם.
שנית, מנהיגי המדינה בראשית ימיה אכן היו אשכנזים ברובם, לא מעט מהם ילידי האימפריה הרוסית. אבל היהודים הרוסים שעלו בשנות השבעים והתשעים הם בוגרי ברית המועצות הסובייטית, שהיא, חברים, סיפור אחר לגמרי מרוסיה של לפני המהפכה האדומה. מאחורי מסך הברזל התפתחה תרבות יהודית מרתקת, וחבל לא להכיר אותה. את סיפורו של שרנסקי כולם מכירים, אבל כמותו היו רבים נוספים. יהודים שהתעקשו לשמור על אורח חיים דתי בשנים הנוראות ההן, או יהודים שגדלו במשפחות מנותקות ממסורת ועשו את דרכם לבדם, באפלה, בחזרה אל זהותם. סיפורי גבורה. תנועת תשובה מפוארת שפרחה בשנות השמונים ברוסיה. לא חסר. כל אלו לא ידועים מספיק, וכאמור, ההפסד הוא של כולנו.
אני עצמי בן למשפחה שמוצאה מרוסיה. סבי ע"ה מצד אבי עלה לישראל ממוסקבה כילד במסגרת מבצע בריחה שבין מארגניו נמנה סבי מצד אמי ע"ה, שבעקבות כך נשלח על ידי השלטונות הסובייטים לשבע שנים במחנה עבודה. אמי, שתיבדל לחיים, גדלה באוקראינה ועלתה לישראל בשנות נעוריה. ולמרות הרקע המשפחתי שלי, לא שמתי לב לעובדה שאין לזיכרונות הללו מספיק ביטוי בתרבות הישראלית של היום, עד לתשעה באב האחרון. במהלך הצום שידרתי ב'כאן מורשת' תוכנית מיוחדת על יהודי רוסיה, ביחד עם עמיתתי אנה רייבה ברסקי. התוכנית הזאת הייתה חלק מיום שידורים משותף ל'כאן מורשת' ולתחנה השכנה בתאגיד השידור 'כאן רק"ע', שבמסגרתו סופרו סיפוריהן של מגוון מקהילות ישראל. בשעה שהוקדשה לרוסישע יידן הושמעו קולות של יהודים שמתארים בזמן אמת את חייהם מתוך שיחות שהוקלטו בשנות השלטון הקומוניסטי. יש ביהודים הללו מתיקות מזן מיוחד, להבה בוערת אבל אצורה, ביטחון מוחלט בצדקת הדרך, כוח סבל ואין ספור תכונות נוספות שמהוות חלק מהמאגר הנפלא של עמנו.
טיולי ערים
ימי בין הזמנים נפתחו בסערה, ורגע לפני שאתם יוצאים למסלולי הליכה מפרכים, הנה המלצה קטנה: טיילו גם בערים, לא רק בהרים. תיירות הפנים בישראל נוהרת בעיקר לאוצרות הטבע של ארצנו. זה יופי, אבל השפע שיש לנו להציע לעצמנו לא מסתכם רק בזה. שוטטות ברחובות בין בניינים וכיכרות נשמעת לנו כמו חוויה שמתאימה לטיול באירופה, אבל לא. עכו, למשל. גם באר שבע וחיפה. אפילו ירושלים, אל תחשבו שאתם מכירים את כולה. ותל אביב כמובן, די לפחד ממנה.
מנהג הנהגתי לעצמי בכל פעם שאני מזדמן ליישוב עירוני בישראל לשם פגישה או כל סיבה אחרת, לא לעזוב לפני סיור קצר וישיבה על כוס קפה במרכז המסחרי של העיר. הוא אולי ייראה לכם דומה למרכז המסחרי שלכם, אבל אחרי שעה קלה במקום תבינו שלכל עיר יש צבע מיוחד משלה. אם תפצחו בשיחה עם היושבים לידכם, בכלל תגלו עולם ומלואו. אז סעו לנתיבות, הסצנה הבבאית שם מרתקת. אל תפספסו אבן אחת בצפת. ואם ממש אין לכם זמן, לכו לשוטט בגבעתיים. עיר נהדרת.
לתגובות: mmgruzman@gmail.com