אני לא שייכת לימין, אני שמאל ציוני. ד"ר רבקה שפק-ליסק
אני לא שייכת לימין, אני שמאל ציוני. ד"ר רבקה שפק-ליסקצילום: לירון מולדובן

ביתה של ד"ר רבקה שפק-ליסק נראה בדיוק כמו הבית של סבא וסבתא שלנו. הרהיטים קלאסיים, בצבע חום כהה, ושולחן הסלון מלא בפתקים, ספרים וחבילות של תרופות.

מאחורי הכורסה המרופדת שלה מתנשא ארון ספרים גדוש, וממש מולו, בעבר השני של החדר, מסך גדול שמשדר את מהדורת החדשות. קבלת הפנים שערכה לי, יחד עם התפאורה הנוסטלגית, נסכו בי ממש תחושה של ביקור משפחתי. קולה היה רגוע ונעים, היא הציעה לי כוס מים והתיישבנו להתחיל בריאיון. אך עוד בטרם הספקתי לשאול, ביקשה רבקה להקדים כמה מילים משלה, וברגע אחד הפכה הסבתא הרוגעת לנערה אנרגטית ואחוזת להט אידיאולוגי.

"אני לא שייכת לימין, אני שמאל ציוני. את הספר לא כתבתי מתוך גישה ימנית, אני בכלל בעד פתרון של שתי מדינות לשני עמים. אבל מה שמקומם אותי זה השקרים שאני כל הזמן שומעת. אני לא דתייה, אבל אני יהודייה וציונית גאה, ולכן אני לא יכולה לסבול את כל השקרים שמספרים כל הזמן באונסק"ו. כשהנציג של הרשות הפלשתינאית, נביל שעת, מכריז שם שהיהדות היא דת ולא לאום ולדת לא מגיעה מדינה, אני מיד מתקוממת – אז מי אני? למה אני שייכת? הם מנסים למחוק אותנו כאילו שלא היינו קיימים בכלל והם נמצאים פה מקדמת דנא. זה מקומם אותי גם כהיסטוריונית, לא רק כיהודייה".

ספרים נגד שקרים

במהלך כל השיחה שלנו ניכר שהזעם של שפק-ליסק על השקר הפלשתיני אותנטי לחלוטין. כל אימת שהיא מזכירה את הפלשתינים שמפיצים את השקרים, ואת מוסדות האו"ם שמאמצים אותם בשמחה, דיבורה משתלהב והיא כמעט קמה ממקומה. אבל התיאוריה שהוציאה אותה מגדרה והניעה אותה להתחיל את מפעל חייה הייתה התיאוריה של פרופסור שלמה זנד.

"הטריגר שהביא אותי לכתוב את הספרים היה הספר של שלמה זנד, 'מתי ואיך הומצא העם היהודי'. שתי תזות יש בספר הזה. תזה אחת אומרת שהרומאים בכלל היו נחמדים ולא הגלו אותנו, וכשהערבים כבשו את הארץ היהודים לא רצו לשלם את מס הכופרים ולכן הם התאסלמו. זאת אומרת שהפלשתינאים הם היהודים האמיתיים והארץ שייכת להם".

התזה השנייה של זנד מבקשת להסביר מי הוא בכל אופן העם היהודי שהתעורר לשוב אל מולדתו לפני יותר ממאה שנים. לטענתו, מי שמוכרים כיום כבני העם היהודי הם למעשה צאצאים של מתייהדים ומתגיירים. האשכנזים הם צאצאים של כוזרים, הספרדים הם צאצאים של ברברים והתימנים שייכים לממלכת חמר. "דרך אגב", תמהה שפק-ליסק על התיאוריה של זנד, "הברברים בצפון אפריקה הם בעלי גון עור שחור לחלוטין. לא ראיתי ספרדים שנראים ככה. והכוזרים הם בעלי תווי פנים מונגוליים, האם האשכנזים נראים כמו מונגולים?".

לאחר פרסום עבודת המחקר של זנד, שהתקבלה בתרועות רמות בעולם בכלל ובמוסדות האו"ם בפרט, החליטה רבקה שאינה יכולה לשתוק עוד. למרות שתחום המומחיות שלה הוא ההיסטוריה של ארצות הברית, היא שינסה מותניים והחלה בעבודת מחקר מאומצת של ההיסטוריה של ארץ ישראל. "החלטתי לכתוב חמישה ספרים. את הספר הראשון פרסמתי ב‑2014 בהוצאת כרמל, והוא נקרא - על משקל הספר של זנד - 'מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל'. בספר הזה אני מתארת כיצד הרומאים חיסלו את ממלכת החשמונאים. היו אז שלושה מיליון יהודים בארץ ישראל, ועד המאה הרביעית המספר ירד ל‑150 אלף יהודים בלבד. רוב היהודים מתו במלחמה כלוחמים, נטבחו במעשי טבח או שברחו, וזה מה שנשאר".

הספר השני של שפק-ליסק מתמודד עם התיאוריה השנייה של זנד – ההיווצרות המסתורית של העם היהודי. "זנד טוען שהייתה התלהבות עצומה מהיהדות בתקופה מסוימת", מסביר רבקה את התיאוריה שלו, "לפגאנים נמאס מהפגאניות, והם התלהבו מהערכים של היהדות. לטענתו הייתה תנועת התייהדות עצומה. אני הוכחתי בספרי השני שלא דובים ולא יער. התפוצה היהודית נוצרה מיהודים שברחו מארץ ישראל, וממאות אלפי לוחמים שנפלו בשבי ונמכרו לעבדות בשווקים של האימפריה הרומית, ואחרי כמה שנים של עבדות נפדו על ידי קהילות יהודיות בדרכים שונות, והצטרפו לקהילות היהודיות שנסו על נפשן".

מתברר שהמוסלמים לא תמיד היו כאן

המפגש עם ד"ר רבקה שפק-ליסק (84) הוא בשבילי מפגש עם דור שאני מכיר רק מהספרים. רבקה היא ילידת הארץ. הוריה היו חלוצים שעלו ארצה באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. אביה קיבל סרטיפיקט מההכשרה שבה למד בפולין, ונחת ישר בקיבוץ גניגר. אמה, שלא זכתה לפריביליגיה של עלייה לגאלית, ניצלה את המכבייה הראשונה כדי להגיע לארץ כמבקרת, ורגע לפני תום הוויזה נישאה נישואין פיקטיביים לאחד מחבריה בארץ ישראל. לאחר מכן, כשרצתה להתחתן עם בחיר ליבה, נאלצה לקבל גט מבעלה הראשון.

רבקה גדלה עם הוריה בשיכון פועלים של ההסתדרות, ועברה את המסלול המפא"יניקי הקלאסי - בית ספר של עובדים, תנועת נוער, הכשרה, נח"ל והשלמה בקיבוץ מעגן מיכאל. היא אומנם אהבה את הקיבוץ ואת עבודתה כרפתנית, אבל לא יכלה להתכחש לכך שנפשה חשקה באקדמיה שבירושלים. היא התחילה בלימודי היסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, המשיכה לתואר שני שם, ואת הדוקטורט עשתה דרך אוניברסיטת תל אביב. בין לבין הספיקה לנהל תיכונים באשדוד ובחולון. את הקריירה היא סיימה כמרצה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן בעברית בירושלים. אגב, בתל אביב היא הכירה את פרופ' זנד, שבעיניה הוא "קומוניסט שלא מאמין שיש בכלל דבר כזה עם יהודי". בכלל, כל המגמות הפרו-פלשתיניות באקדמיה בכלל ובאוניברסיטת תל אביב בפרט הן לדבריה דבר חדש שבזמנה כמרצה לא יצא לה כלל להכיר, "חוץ מזנד, שהיה תמיד יוצא מן הכלל".

הספר השלישי שלה, שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ושבגללו התכנסנו כאן, סוטה קצת מהתייחסות ישירה לאג'נדה של זנד. אחרי שהוכיחה את חיסול הרוב היהודי אחרי חורבן בית שני ואת היווצרות התפוצות בעקבות זאת, היא מבקשת כעת להוכיח שמי שמכנים את עצמם פלשתינאים הם למעשה מהגרים מתקופות מאוחרות יותר או פחות. בנוסף לכך היא מראה כיצד במהלך תקופה ארוכה מאוד לא היה רוב מוסלמי בארץ ישראל, והנוצרים היוו פה את הרוב.

"הספר נע על טווח השנים 640­‑1914", היא מציגה בפנינו את התזה העיקרית של הספר, "אני מוכיחה שבין השנים האלה היה פה בכלל רוב נוצרי. רוב יהודי לא היה, כמו שכבר הסברתי בספר הקודם, וגם השומרונים שחיו פה בהמוניהם נטבחו על ידי הביזנטים עד שנותרו בערך 200 אלף מהם. בתקופה הרומית ובעיקר בתקופה הביזנטית הייתה פה פעולה מקיפה מטעם השלטון והכנסייה לנצר את הפגאנים. בשנת 640 לספירה היו בארץ שלושה מיליון נוצרים, שהורכבו מסורים-ארמים שהובאו לכאן על ידי הרומאים, שהיו מעוניינים במתיישבים, וממהגרים מהעולם ההלניסטי – יוונים, מוקדונים ומאיי הים התיכון. כל אלה היו נוצרים, לא ערבים".

בשנת 640 הערבים כבשו את הארץ, אך המשיכו הלאה בכיבושים ולא התיישבו פה. רק כמה עשרות אלפים מהם נשארו לחיות כשבטים בדואים בספַר המדבר, כשהם קופצים מדי פעם לשדוד ולבזוז את תושבי הארץ, כמנהגם. מרכזי השלטון היו בחצי האי ערב, ולאחר מכן בדמשק ובבגדד. מטבע הדברים, במשך תקופת השלטון הערבי המצב בארץ הידרדר בצורה איומה. "הארץ הזאת הוזנחה קשות מבחינה כלכלית וביטחונית. בתוך 400 שנה, משלושה מיליון תושבים נשארו פה חצי מיליון - עובדה שמוכיחה בעליל איזה מין שלטון זה היה, שלטון שהרס את הארץ בגלל הזנחה", מסכמת שפק-ליסק את התקופה.

ב-1099 הצלבנים כבשו את הארץ, וסימנו את תחילתה של תקופה נוצרית בארץ ישראל. באותה תקופה, לא רק שהרוב הנוצרי נשמר, אלא הוא אף גדל הודות למהגרים רבים שהגיעו מאירופה. הם הקימו פה יישובים - החוקרים מדברים על סדר גודל של כ‑200 ישובים, והארץ הייתה בתקופה של פריחה יחסית. הרוב הנוצרי הזה שרד אפילו את כיבוש האיובים ובראשם צלאח א-דין. על אף הניסיונות שלהם לאסלם את הארץ, שבאו לידי ביטוי בבניית מדרסות ועידוד עלייה לרגל לירושלים, הם לא הצליחו להביא להגירה משמעותית. מעניין שלמרות שכיפת הסלע כבר הייתה קיימת באותה תקופה, והאינטרס היה למצב אותה כאלטרנטיבה לאבן הכעבה שבמכה - המוסלמים עדיין קראו לירושלים בשמה הביזנטי, "איליה קפיטולינה", ולא "אל-קודס".

הרוב המוסלמי התהווה בארץ רק בשנת 1260, ובאלימות רבה, כמיטב המסורת. הממלוכים כבשו אז את הארץ, והם החלו בתהליך אסלאמיזציה רצחני של האוכלוסייה. "הממלוכים הם לא ערבים, אלא טורקמנים מאסיה המרכזית", מתארת שפק-ליסק את נקודת המפנה, "כשהם כבשו את הארץ הם היו מוסלמים חדשים. הם היו סונים, אבל מאוד מאוד קנאים, כי הייתה חשובה להם הלגיטימציה מהעולם האסלאמי. הם רצחו וטבחו בזמן הכיבוש, והמשיכו ברדיפותיהם את הנוצרים ובניסיונות לאסלם אותם בכפייה. כתוצאה מכך, יחד עם המגפה השחורה שהשתוללה אז, עד אמצע המאה ה‑14 הרוב הנוצרי חוסל. אומנם אין לנו מסמכים רשמיים מהתקופה הממלוכית, אבל מסמך רשמי מהתקופה העות'מאנית ב‑1525 קובע שבכל ארץ ישראל המערבית היו בסך הכול 123 אלף תושבים, מתוכם כ‑80 אלף מוסלמים. זו ארץ ריקה, לא מקום יישוב בכלל".

המסות הגדולות יותר של מהגרים הגיעו 300 שנים מאוחר יותר. תחילה היה זה שליט מצרים איברהים פחה שעודד הגירה של פלאחים מצריים לארץ, כדי להתמודד עם עודפי אוכלוסייה בארצו וכדי שיהיו לו פועלים לצורכי מפעלי הבנייה שהקים. כך באמצע המאה ה‑19 הגיע מספר המוסלמים בארץ ל‑300 אלף. יותר מאוחר, ב‑1891, היה זה השלטון העות'מאני שהיה מעוניין בהתיישבות גדולה יותר בארץ ישראל, ולצורך כך חילק אדמות בחינם לכל דורש.

בתקופה הזאת היגרו לארץ בוסנים, אלג'ירים, טורקמנים, סורים ומצרים, וגם שבט אחד שמוכר לכולנו – שבט הזועבייה. "חנין זועבי, שזועקת מעל בימת הכנסת כל הזמן שהארץ שייכת לה, היא למעשה מהגרת די טרייה", מגלה רבקה בחיוך של ניצחון, "לפי עדותם של בני השבט עצמם, לפני 500 שנה הם היגרו מעיראק לעיר אירביד שבעבר הירדן. ב‑1873 הסולטן הטורקי הזמין אותם להתיישב בארץ, ונתן להם אדמות בדרום הגליל ובצפון עמק יזרעאל. יש שורה שלמה של כפרים באזור שהם של זועבים. יותר מ‑200 אלף מהגרים הגיעו לארץ באותה תקופה". התקופה שסוקר הספר נגמרת בשנת 1914, אז חיו בארץ 500 אלף מוסלמים - מחציתם מהגרים חדשים שבאו מאז סוף המאה הקודמת. "אז מי הם הפלשתינאים?", חותמת שפק-ליסק בהנאה ניכרת, "חלקם מהגרים חדשים, וחלקם צאצאים של מהגרים ותיקים".

לתת במה לעובדות שזועקות מהשטח

ספרה של שפק-ליסק עמוס במספרים ובמקורות אקדמיים, ועלול להיווצר הרושם שרק נבירה בארכיונים עבשים מעלה את המסקנה שהפלשתינים הם מהגרים ולא בעלי הבית. לכן היא מבקשת להדגיש שעוד לפני המקורות האקדמיים, השטח עצמו זועק את האמת. דוגמה נפוצה לכך היא שמות המשפחה שנושאים מי שמכנים עצמם פלשתינאים, שמוכיחים בעליל את מוצאם האמיתי. "לאום אל-פאחם יש אתר בערבית, שבו הם מספרים לתומם מתי הגיעה כל משפחה ומהיכן", היא מספרת, "יש לי ידיד, מתנחל ממעלה מכמש, מזרחן ושמו אושרי בר-טל. הוא תרגם לי את האתר הזה, מתי הם באו ומאילו ארצות. באתר של אום אל-פאחם אני רואה מודל למה שקרה בכפרים אחרים בארץ".

ובאמת, עיון בספר חושף את מקורותיהם של שמות המשפחה הפלשתינאים, חלקם מוכרים לכולנו כלוחמים נועזים לשחרור פלשתין. עהד אל-תמימי, לדוגמה, שייכת לחמולת אל-תמימי שהגיעה לכאן מערב הסעודית. באתר המדובר של אום אל-פאחם נחשף גם מוצאו של חבר הכנסת לשעבר עפו אג'באריה, שהגיע בכלל מתימן. רבקה גם מראה לי ריאיון שערך שר בממשלת החמאס, פתחי חאמד, בשנת 2012 בערוץ טלוויזיה מצרי. במהלך הריאיון הוא משתלהב ומתלהב, ופונה בקריאה נרגשת לתושבי מצרים שיעזרו לתושבי רצועת עזה. "השורשים שלנו במצרים, אנחנו אחים!" הוא קורא בלהט, "המשפחה שלי מגיעה משם, לחצי מתושבי הרצועה קוראים 'אל-מצרי'. חצי מהפלשתינאים מצרים והחצי השני מערב הסעודית!".

מקור נוסף שאליו נחשפה שפק-ליסק במהלך עבודת המחקר שלה הוא סיפורים של הנוצרים המרונים שחיים בארץ. היא מספרת לי על בחור בשם שאדי חלול-רישא, והאינסטינקטים הישיבתיים שלי מקפיצים אותי מיד – "רישא זה בארמית!". "נכון", היא מאשרת, "המרונים שחיים בגוש חלב הם בכלל סורים-ארמים, בכלל לא שייכים לאומה הערבית. יש היום מגמה בציבור הנוצרי של חזרה לשורשים, ושאדי חלול-רישא מוביל אותה, יחד עם האב גבריאל נדאף. הם מעודדים צעירים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי, מלמדים ארמית בבתי הספר ומשכנעים את האנשים להירשם במרשם האוכלוסין כארמים. היום, אחרי מאות שנים, הם מבינים שהם עברו תהליך של אסלאמיזציה, אבל התרבות הזאת לא באמת שייכת להם".

העובדות כל כך פשוטות, השטח מדבר בעד עצמו, אז מדוע האג'נדה הפלשתינית שולטת בעולם ובארץ?

"קל מאוד לשקר ליהודים", היא נאנחת, "בנוסף לכך, ההסברה שלנו גרועה מאוד. לו העוסקים במלאכה היו קוראים את החומר שאני קראתי, הם היו יכולים לעשות יותר. אני שלחתי לשר ההסברה נתונים על ירושלים שמוכיחים שהיא הייתה יותר שנים נוצרית ויהודית מאשר מוסלמית. הודו לי במשרד מאוד, אבל האם הם עשו עם זה משהו? לא יודעת. תאמין לי שאם היו נותנים לי להסביר, הכול היה נראה אחרת. כל הבלוף הזה שהיה באונסק"ו על הר הבית ובית המקדש – הרי יש עובדות שמוכיחות שבית המקדש היה קיים! אני לא מבינה את הממשלה הזאת, איך לא הביאו את כל המחקרים האלה לאונסק"ו.

"הפלשתינאים יצרו אג'נדה שקרית יש מאין. מגבלס למדתי, שכשאתה משקר הרבה פעמים אנשים מתחילים להאמין לשקר. הם בנו אג'נדה שמוחקת את קיומנו והופכת אותם לבעלי הבית מקדמת דנא. יש להם הרבה גרסאות, זנד הוא רק אחת מהן. יש להם גרסה שהם היבוסים, שהם הכנענים, וכל מיני בלופים אחרים שלא מחזיקים מים".

אך לדברי שפק-ליפק, לא רק השקרים הפלשתיניים ואוזלת היד ההסברתית מביאים לכך שהעולם פתוח מאוד לשמוע את התיאוריות האלה. זה כמובן קשור גם ליחס המסורתי לעם היהודי ולמדינת ישראל. "הפלשתינים מצידם מוציאים מחקרים כביכול, יש להם כתבי עת והיסטוריונים ומערכת הסברה משומנת היטב. הם טוענים שהארץ לא הייתה ריקה אלא הם גרו בה, ובאו היהודים בעזרת האימפריאליזם הבריטי וגזלו את אדמתם. הבעיה היא שיש מי שרוצה להשתכנע בכוח. יש באו"ם 48 מדינות מוסלמיות, וגם בשאר העולם לא אוהבים אותנו. אירופה נשארה אנטישמית, למשך כמה שנים היה להם מצפון והם שינו את עורם, אבל זה עבר להם. באופן הזה אין שום בעיה להעביר את כל ההחלטות השקריות האלה באו"ם ובאונסק"ו".

כשמאלנית ציונית שמקדישה את חייה למלחמה על האמת הציונית, כואב לך לראות חלקים בשמאל שנטשו את הדרך הזאת?

"אני אגיד לך", היא פותחת במין אנחה, ניגשת לנושא שניכר עד כמה הוא כואב לה, "השמאל של מרצ, הם כל כך שונאים את המתנחלים. יש שנאה ממש, שנאה למתנחלים, שנאה לכל מה שימין, שנאה לכל מי שלא חושב כמוהם. ממש בולשביקים בעניין הזה. גם לי יש ביקורת כלפי המתנחלים, אבל ביקורת עניינית ובלי שנאה. 'שוברים שתיקה' למשל - אני הייתי תולה את כולם אחד אחד על עץ. מה אתם רוצים מהצבא? הצבא קובע אם יש כיבוש? יש ממשלה שקובעת. לכו תפגינו נגד הממשלה, תקימו מפלגה, זכותכם. הצבא ממלא הוראות של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. הנכדים שלי שירתו בצבא, מה אתם רוצים מהם? אני כותבת להם מכתבים, כי אני כועסת עליהם שהם הורסים את הדימוי של צה"ל בעולם. זה מה שהכי מרגיז אותי, שהם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפני העולם כולו. הנכד שלי היה בגולני והשתתף בצוק איתן, חברים שלו התפוצצו באותו נגמ"ש של אורון שאול ז"ל, לא שמעתי ממנו סיפורים כמו שמספרים 'שוברים שתיקה'. אני גם לא מאמינה לסיפורים האלה, הרי מי זה הצבא שלנו? זה הבנים שלנו, הנכדים שלנו".

בחזונה של ד"ר שפק-ליסק, הספרים שעליהם עמלה שנים ארוכות יגיעו לעיניהם של מקבלי ההחלטות בארץ ובעולם, וישנו את התפיסה המוטעית השלטת כיום במוסדות הבינלאומיים. "יש המון מחקרים שנעשו בנושא הזה", היא מעידה, "אבל לא היה להם שום אפקט כי אף אחד לא אסף אותם יחד כדי להראות את זה. ישבתי שלוש שנים וקראתי כל מה שאפשר לקרוא, וכך כתבתי את הספר".

מי שמסייע לה להגשים את החזון הוא בן דודה, שמחה שפק, שירד מהארץ ועבר להתגורר במרילנד. "בן דוד שלי בארצות הברית משלם על כל הספרים שהוצאתי ושעוד אוציא, ושילם על התרגום שלהם לאנגלית. הספר הראשון כבר יצא לאור בארצות הברית, ואת הספר השני מתרגמים עכשיו. הוא אמר לי שישלח את הספרים לכל חבר קונגרס, יעלה כמה שיעלה. גם את הספר הבא הוא יתרגם, ונשלח אותו גם למזכ"ל האו"ם ולדיפלומטים שם".