קשה להסתכל על מדבר האפר שנשקף מלמעלה. המחשבה שעד לפני כמה שבועות דיונות האפר הללו היו מוריקות, צובטת את הלב.
בחלקים גדולים אחרים, צריך עדות של מי שביקרו כאן בעבר כדי לדעת מה היה כאן בכלל. הנערים שגרים בקיבוצים בעוטף עזה תכננו לנצל את החופש לרכיבה על אופניים בין שדות ירוקים וחורשים טבעיים, ובמקום זאת הם עושים את הדרך בשטחים מפויחים ושואפים את ריח השריפות שלא עוזב.
את טרור העפיפונים אני מסקר לאורך החודשים האחרונים, אבל תמיד מרחוק, דרך הטלפון והמספרים הרשמיים. בכך אין די כדי להבין את גודל החורבן שניבט מכל פינה בעוטף עזה. המספר 30 אלף דונם שעלו בלהבות אומנם נשמע לנו מספר עצום, אבל גם הוא לא באמת מצליח לשקף את המראה החרב של האזור כולו, ואת כאבם של התושבים בקיבוצים סביב לרצועה. בשביל זה עלינו לאוויר - הצלם ישראל ברדוגו ואני - כדי לתעד מקרוב את הנזק הגדול שמותיר אחריו טרור שהוא פרימיטיבי ביותר, אך קשה מאוד לגורמי הביטחון להתמודד איתו.
התמונה שנשקפת מלמעלה מכאיבה. לרגע אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בשממה. זה מזכיר מעט את הדרך היורדת לאילת: הרבה מאוד חול, ויישובים יפים באמצע שמעניקים לנוף מראה של נווה מדבר. אך המציאות רחוקה מלהיות פסטורלית. מהר מאוד מתבהרת התמונה ואנחנו מבינים שלא מדובר בחול, אלא באפר שנותר לאחר כיבוי השריפות. עצים כבר כמעט אין כאן, ועל שדות ירוקים אין מה לדבר.
"העובדה שאין נפגעים בנפש היא נס"
את המסע הזה התחלנו מראשון לציון ומשם הדרמנו ליעד, וככל שמתקדמים הירוק עוזב ושטחי הנזק מתרחבים. ישנם אזורים שאי אפשר להתקרב אליהם. "הצבא אוסר בגלל הסכנה מעזה", אומר לנו עופר הטייס. מכיוון שכך, המשכנו על גבול השטח המותר לתעופה כשמולנו מיתמר עשן של שריפה נוספת. ריח חרוך מגיע אלינו במהרה, והתסכול על עוד שדה שעולה בלהבות הולך ומתגבר. בירור קצר מעלה שהשריפה בכלל בצד העזתי של הגדר. רוב ההצתות, מתברר, פורצות ברצועה עצמה. ככה זה כשלעזתים לא אכפת להרוס את הקרקעות והשדות אצלם, כל עוד יש סיכוי שגם בצד שלנו ייזרה החורבן.
מעל ליער בארי התחושה הקשה רק מתעצמת. 11,000 דונם של עצים היו כאן עד לפני חודשיים וחצי, אז נפל עפיפון על אחד העצים והצית את רוב היער. שעות ארוכות עבדו אנשי כוחות הכיבוי וההצלה לנסות ולהציל את מה שניתן מהיער, אך ללא הועיל. הלהבות הצליחו לכלות את רובו, וכיום נותרו רק עצים בודדים, וביניהם משטחי ענק של אדמה חרוכה ופיח. בחלקים אחרים של היער לא נותר כלום, והלב מתכווץ כשעופר מספר שבפעם הקודמת שביקר כאן, לא היה אפשר לראות את הקרקע מרוב עצים. המחשבה שרק בחורף האחרון התקיים כאן פסטיבל 'דרום אדום' בלתי נתפסת. איפה שדות הכלניות ואיפה המציאות הנוכחית. ולא רק בצמחים אחזה האש: מאות בעלי חיים עלו בלהבות במהלך השריפות, ולאלה ששרדו לא נותר בית לחזור אליו.
הזיכרון הקולקטיבי הישראלי אינו מורגל לתמונות של אדמה חרוכה. אנחנו לא ארצות הברית או אוסטרליה, שם מדי קיץ המונים מפונים מבתיהם בגלל שריפות חוזרות ונשנות שמכלות כל דבר העומד בדרכן. הפעם היחידה שבה שריפה נצרבה בתודעה הלאומית שלנו היא אסון הכרמל בשנת 2010. באותו אסון נורא שילמו בחייהם 44 אנשי כוחות הביטחון ונשרפו 25 אלף דונמים של יער, על מיליוני העצים שבהם.
רק בנס אין נספים בטרור ההצתות הנוכחי, וזה לא עניין של מה בכך. "לא צריך לקרות הרבה כדי שנתחיל לשלם גם בנפש", אמר ל'בשבע' בשבוע שעבר האלוף (במיל') עוזי דיין, והוא לא מגזים כלל. מהאוויר הכול נראה קרוב יותר. מרחק של שישה קילומטרים בין הגדר ליישובים הסמוכים לה כלל לא נספר במרחב האווירי. לשם ההמחשה, הדרך מאשקלון ליער בארי, שארוכה בהרבה מהמרחק בין היישובים לגדר, ארכה במסוק דקות בודדות. לפתע 15 השניות שיש לתושבי העוטף כדי להגיע למרחבים מוגנים מפני פצמ"רים מקבלות משמעות אחרת. אותם עפיפונים שנחתו עד כה בחורשים, היו יכולים באותה מידה ליפול 200 מטר קדימה, בתוך היישוב עצמו. אם תרחיש האימים הזה יקרה חס וחלילה, זה עלול לעלות במחיר חיי אדם.
גם מזג האוויר, או ליתר דיוק כיווני הרוח הנושבת, מונע אסון חמור בהרבה. "הרוחות בשבועות האחרונים הן מערביות ומגיעות מכיוון הים, והן מַפנות את הלהבות דרומה, הרחק מהערים. לו הרוח הייתה דרומית, אשקלון הייתה עולה בלהבות", מסביר עופר. לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לדמיין מה היה קורה במקרה כזה, אבל רק כדי לסבר את האוזן ננדוד לרגע ליוון הסמוכה, שבזמן כתיבת שורות אלה שריפות ענק משתוללות מסביב לבירתה אתונה וכבר גבו את חייהם של יותר מ‑60 בני אדם. אצלנו בדרום האש הגיעה עד לקירות הבתים החיצוניים ביישובים, וסמוך לכבישים.
"גם אם הוא שרוף, זה עדיין הבית שלי"
אחרי שסיימנו להשקיף מלמעלה על השטחים השחורים, החלטנו לרדת לקרקע כדי להרגיש בחוש את הנזקים העצומים. נחתנו באמצע יער בארי, בבתרונות בארי. הבתרונות הם שטח ענקי, 5,000 דונם של מדרונות תלולים שיצרו עמק מרשים ביופיו, שגם הוא, כמו האזור כולו, היה לפנים מכוסה חורש טבעי מרשים. בלון תבערה שנחת בו לפני כמה שבועות הפך את כל הירוק לשחור אחד גדול.
אם בגובה קילומטר מעל הקרקע רואים מרחבים ענקיים של שחור, על הקרקע ההרגשה היא שהשחור והפיח בולעים אותך. כל מבט לימין או לשמאל מעלה תחושה של מקום חסר חיים, מפוחם. הריחות רק הולכים ומתחזקים. העובדה שהשריפה האחרונה בבתרונות עצמם הייתה כמעט שבועיים לפני שהגענו, לא עמעמה את הריח החריף. מבט זריז אחורה מעיד כמה קרוב היה האסון: פחות ממאה מטרים מפרידים בין שורת הבתים החיצונית של הקיבוץ לבתרונות, וכתמי העשן מנקדים את קירות הבתים.
כמה דקות מאוחר יותר יוצא מהקיבוץ ענבר, נער בן 15 שהחליט לבלות את החופש שלו ברכיבה על אופניים "בחצר האחורית" של ביתו. הוא רואה שאנחנו מסתכלים על העמק מתחתינו בכאב, ומחליט לשתף אותנו בחוויות שלו כנער בקיבוץ בימים אלה. "מה שאתה רואה כאן זה עוד טוב", הוא אומר לי, "בהתחלה זה היה הרבה יותר שחור. לא ראית שום צבע אחר. פשוט הרוח לקחה איתה חלק מהשחור והותירה את האפר מאחור".
העובדה שחלק מהצבע הפך משחור לאפור לא מעודדת יותר מדי, אני מניח.
"ממש לא. החורבן הוא אותו חורבן. הצמחים שהיו כאן לפני כן לא חזרו כשהרוח פיזרה קצת את הפיח".
תאר לי איך המקום נראה כשהכול כאן היה ירוק.
"מדהים. כמו בסרטים. כל הילדים בקיבוץ בילו כאן שעות, שיחקו כדורגל, רכבו על אופניים ועוד המון דברים. כל כמה ימים הייתי יוצא על האופניים ומקיף את כל הבתרונות. זה היה משהו לא נורמלי. וגם הריח, הוא לא היה כמו הריח שאתה מריח עכשיו, של אדמה חרוכה. היו כאן כל הזמן ריחות של פריחה, צמחייה, טבע. אני לא חושב שאפשר לתאר את ההבדל העצום הזה במילים".
אני רואה שגם עכשיו אתה רוכב כאן.
"ברור שאני רוכב. זה שהכול שרוף לא יגרום לי להפסיק. זאת הרגשה אחרת, מתסכלת מאוד. אבל היא לא תגרום לנו להתייאש. זה הבית שלי, וגם אם כרגע הוא שרוף, הוא עדיין הבית שלי. לא משנה מה יפריחו מעזה".
קורה לכם שהשריפות מפתיעות אתכם?
"בהתחלה זה היה כל הזמן. פתאום כולם התחילו לצעוק שצריך להתרחק מהשדות כי האש משתוללת שם. ברגע אחד נשרפים לך שדות שלמים. זו סכנת נפשות. כל פעם שיצאנו מבית הספר לבתים או לכל מקום אחר הרחנו אך ורק עשן, וכל הזמן ראינו אותו, גם אם האש לא בערה באותו זמן. אחר כך התרגלנו לזה. זה כואב ומבאס, אבל כבר לא מפתיע אותנו".
מתי נגרם רוב הנזק?
"בעיקר בהתחלה, כי היו פחות ערוכים לכל זה. לא היו כבאיות בכל מטר, וכשפרצה שריפה היא אכלה המון שטח. אבל עכשיו כבר פחות נשרף, גם כי יש הרבה יותר כבאיות ניידות בכל יישוב, וגם כי כבר לא נשאר הרבה שטח לשרוף. יש פחות עצים ושדות. בכל זאת ביער (יער בארי, א"מ) כל פעם נשרף עוד קצת שטח ועוד קצת".
במהלך השיחה שלנו עם ענבר הגיעו לבתרונות אורי ויובל, שני מתנדבים מהקיבוץ שמבלים בחודשים האחרונים זמן רב בכיבוי שריפות, במובן המילולי ביותר שיש. אני שואל אותם למה הגיעו לכאן עכשיו, כשלא בוערת אש.
"זה שכרגע לא בוערת אש, לא אומר שהיא לא יכולה להתלקח מחדש. מספיק משב רוח קצת יותר מדי חזק וזה יבער שוב. ותסתכל כמה קרובים אנחנו לקיבוץ. עדיף לנקוט משנה זהירות מאשר להצטער אחר כך", אומר לי אורי בין גזע חרוך לעצם גדולה של בעל חיים שנשרף.
"זה לא שעכשיו המציאות לא מצערת", מוסיף יובל, "אני כאן מאז שאני זוכר את עצמי, ומעולם לא חשבתי שאראה את המקום הזה ככה. זה בלתי נתפס בעיניי".
שלושה חודשים, יום אחרי יום, הכול מסביבך בוער. זה לא מייאש?
"קצת, אבל מה אתה יכול לעשות? לקחת את הרגליים וללכת? זה הדבר האחרון שאנחנו נעשה".
השיחה עם אנשי בארי רק חיזקה את הרגשת התסכול וחוסר האונים. נכון, השריפות היום לא מתרחשות בהיקפי הענק של תחילת האירועים, אבל זה בעיקר בגלל שכבר לא נותר הרבה מה לשרוף. יחד עם זה, השריפות לא באמת מפסיקות. לפעמים מושגת הפסקת אש – שוב, באופן מילולי לגמרי - שמחזיקה מעמד בין כמה שעות לכמה ימים. אבל אז חוזרים המחבלים לשלוח עפיפונים, בלונים ורחפני תבערה. ובינתיים השחור מסרב להרפות.
אנחנו ממשיכים להסתובב בבתרונות ברגל, ומגיעים לפינה שנוטעת בנו מעט תקווה. שם, בין כל השחור החזק, החלה בשבועיים האחרונים לצמוח צמחיית פרא. משטח לא גדול של ירוק הסיט מעט את שכבות השחור והאפור שמכסות את הכול. התמונה הזאת נותנת תחושה סוריאליסטית ביותר. הירוק, שהיה כל כך טבעי כאן, נראה כמו נטע זר ולא שייך בתוך השחור שהשתלט.
המסע שלנו לדרום נגמר בתקווה שלמרות החודשים הקשים שהדרום עובר, בסופו של דבר יהיה סוף לשריפות, והאזור ישוב לפרוח.