לתור את הארץ – סיפור לילדים

כמה התכוננו, כמה ארזנו והרגע הגדול הגיע. עמדנו בשורה, מחזיקים שלטים גדולים, ומחכים שדוד יצחק ומשפחתו יופיעו בשער הנכנסים לארץ.

עדי דוד , י"ד באב תשע"ח

לתור את הארץ – סיפור לילדים-ערוץ 7
לתור את הארץ
איור: עדי דוד

זו תהיה הפעם הראשונה שאני פוגשת את דבורה. עד עכשיו רק דיברנו בטלפון והתכתבנו, אבל אף פעם לא ממש נפגשנו. היא באה עם כל בני הדודים שלי לחופשה של שבועיים בארץ, וזה הזמן שיש לי להראות לה כמה הארץ שלנו שווה, וכמה כדאי לה להישאר.

אבא ואמא תכננו את החופשה לפרטי פרטים. הם שכרו חדרים בצימר בגולן, בדקו את המסלולים והנחלים הקרובים ותכננו פעילויות ואטרקציות לכל יום. ההתלהבות הזאת מדבקת. גם אני ארזתי צעצועים, ספרים וכמה כלי נגינה כדי להפוך את השהייה בערב במדשאה שבין חדרי האירוח לכיף קבוצתי.

כל כך הרבה ציפיות יש לי מהחופשה הזאת, שכבר כשהגענו לשדה התעופה לקבל את פני הבאים, נמלאתי חרדה. פתאום ראיתי כל פגם כמו בזכוכית מגדלת, וניסיתי לפרש כיצד הוא ייראה בעיניה של דבורה. כל הפרעה קטנה הפכה למטרד גדול. הצפיפות, הדחיפות, האיש ההוא שקילל. אם דבורה תראה את הדברים האלה היא בטח תשנא את הארץ.

בדיוק כשראינו אותם מגיעים, איש אחד דחף אותי הצידה והתפרץ לשער היוצאים. משם הגיח בחור גדול, גורר מזוודה ענקית שמיהר אל חברו שרץ לעברו. הוא לא שם לב והפיל את מנחם, האח הקטן של דבורה. אם היה נעצר כדי להתנצל זה עוד היה נסבל, אבל הוא התנפל בחיבוק על הבחור הענקי, ושניהם התעלמו משאר האנשים שביקשו לעבור.

הפגישה שכל כך ציפיתי לה נהרסה. אני חושבת שדבורה, שניגשה אליי בחיוך מאוזן לאוזן, קצת נעלבה מהפנים החמוצות שלי. ואני הרי רציתי שיהיה לה טוב כאן.

אחרי שקיבלנו את פני הבאים, התחלקנו לרכבים שבהם ניסע צפונה. גילי עבר לאוטו שיצחק שכר למשפחה שלהם, ודבורה באה לשבת לידי באוטו שלנו. לפנינו הייתה נסיעה ארוכה משדה התעופה ועד לגולן. כמה שניסיתי, לא יכולתי להתאפק. הפקקים, החום, הצפיפות ברכב, כל דבר הפריע לי. דבורה הייתה עייפה מהטיסה, אני חושבת. אולי היא רק עשתה את עצמה כאילו היא נרדמת כדי לא לסבול את הילדה הקוטרית שנהייתי.

באמצע הדרך עצרנו לקנות ארטיק. נפגשנו בחניון של קניון ענק, ונכנסנו יחד כולנו. דבורה התחילה למלא שקיות גדולות בכל מיני חטיפים. הסתכלתי עליה בהלם. לא חשבתי שהיא כזאת זללנית. כשהיא הבחינה במבטים שלי, היא חייכה בהתנצלות. "הכול פה כשר! אני לא רגילה שמותר לי לרצות לאכול כזה מגוון. אם סוף סוף מותר...". כשנכנסנו בחזרה לרכב, חקרתי אותה לגבי האוכל בארץ שלהם. הם לא יכולים לקנות כמעט כלום! בזמן שאני עיכלתי את מה שהיא אמרה, שמעתי אותה מתלהבת מהשלטים בדרך. "תראי! הכול כאן בעברית!" היא קראה בקול, והמשיכה: "את קולטת שכשנטייל בארץ, אנחנו עושים מצווה גדולה?! כל צעד - מצווה. אצלנו יש הרבה נוחות, אבל בלי תוכן".

מאותו רגע ניסיתי לראות כל דבר בעיניים של דבורה. הצפיפות בשדה בתעופה רק מעידה על הקדמה והאפשרויות בארץ. האנשים שנדחפו כדי להתחבק סימלו עכשיו בעיניי את הגעגועים לישראל ואת האהבה והקרבה שבין יהודי ליהודי. החום כבר היה נסבל, והצפיפות ברכב אחד עם האנשים היקרים לי הייתה נעימה.

אני חושבת שזו תהיה חופשה נפלאה. דבורה סיפרה לי שהיא מנגנת בגיטרה. מזל שהבאתי. אלמד אותה כמה משירי ארץ ישראל. מי יודע, אולי זה ייתן לה חשק להישאר.