השבת אבידה

בסיומו של מיזם 929 הבנתי עד כמה חשוב ומהותי הוא. התנ"ך שייך לכולנו, הוא המאחד בינינו וממנו יצמח שיח אמיתי, מחבר ולא מפלג

גל גבאי , י"ד באב תשע"ח

השבת אבידה                 -ערוץ 7
הרב בני לאו, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד
צילום: ישראל ברדוגו

על הבמה בבית אבי חי, באחד מאירועי סיום מחזור הקריאה הראשון של מיזם 929, הבנתי. בסיומו של מסע משנה-חיים, הבנתי ש‑929 הוא השבת אבידה. לא ידעתי את שאבד לי עד שעמדתי על הבמה בירושלים בלי דפים כתובים ומנוקדים - רק אני, הפסוקים, המחשבות והקהל, מהלכת נינוחה כבתוך שלי בטקסט שעד לא מזמן היה לכאורה רחוק ממני.

שבעים פנים לתורה, הבטיחו לי בילדותי, כמו הזמנה לנהוג בכתוב בה כבת בית. כאילו אמרו לי שהחירות לנוע בתוך הטקסט, להתכתב איתו באופן אינטימי ויומיומי, היא מהות העניין. ככל שבגרתי צומצמו פניה של התורה, עד שנדמה היה שבנוקשות ובחרדתיות גזרו על המרחב הישראלי פן אחד לגיטימי, שהשאיר אותי ואת שכמותי מחוץ לסיפור. לא החילון הרחיק אותי ולא המודרנה, כי אם המסגור שצימצם את הרלוונטיות למה שמעניק פשר לשייכותי לסיפור.

כמו כאב פנטום עמום התהלכתי שנים חסרה את הקשר. כשהרב בני לאו הזמין אותי להצטרף למיזם 929 ניצת בי געגוע. כשהוא הסביר שמדובר בהזמנה פתוחה שבה לכולם יש הזדמנות לברוא, איש ואישה על פי דרכם, את הקשר שלהם לתנ"ך - לא יכולתי לסרב. הוא דיבר על מעבר מבעלות לשייכות, על תנ"ך עם כיפה ובלי כיפה, כזה שהוא לא רק דת אלא גם מרחב דעת. על יהדות כתרבות, על שפה ועל התחלה, על ספר שהוא התחלה של שיחה.

שפה מקרבת

לסיכוי לשיחה אני לא יכולתי לסרב.

במשך שנים כעיתונאית הרגשתי שבבל זה כאן. כולם מדברים עברית אבל לא מבינים זה את שפתו של זה, ואפילו לא סקרנים להבין.

שפה היא לא אוסף עיצורים, היא עולם מושגים. שפה היא הקשרים תרבותיים, החוט שרוקם חברה אנושית. וכשמאבדים את היכולת לדבר או את הרצון להבין, כשהשיח הוא משחק סכום אפס, הפרימה בלתי נמנעת. הנה, לנגד עינינו, הזדמנות היסטורית ללמוד להיות רוב וריבון עשויה להסתיים בעוד סבב היסטורי של התנפצות שיוכיח את האמרה הידועה, שיש לה ניסוחים רבים, שגורסת שיהודים לא יודעים להיות רוב.

היה לי דחוף להצטרף למיזם שמבקש לברוא שפה במובנה העמוק והמחבר. מחבר לא כדי שנעשה שבת זה אצל זה, אלא כדי שנוכל להתחיל לריב כהלכה. ריב שיקדם את הלימוד, שפה שתאפשר לנהל את המחלוקת לשם שמיים, ולא כדי להביס ולנצח זה את זה (ניצחון שבו כולם מפסידים).

התנ"ך הוא התחלה, כי הוא השפה והוא הסיפור שקיבץ אותנו כאן ולא באוגנדה. הוא התחלה כי אפשר לקחת ממנו הרבה יותר מאשר הצדקה לאחיזה באדמה. אפשר לגזור ממנו את דמותה של הארץ ולהתווכח מה חשוב ממה - כברת ארץ או דמותה של ארץ?

אפשר להיעזר בתנ"ך כמדריך לאיך להיות רוב. אני מוצאת בו קריאה לעידון האדם, הזמנה להתעלות מעל היצרי והמיידי. ציוויי האהבה שבו הם בסיס לתוכנית עבודה של ממש. ואהבת לרעך כמוך, רעך האחר ממך, לא זה שהוא בבואתך. כמה קשה לאהוב את האחר, הלא מוכר, השונה מאיתנו, זה שלא מוזמן ליישוב הקהילתי שלנו. אנו מחויבים לאהוב את הגר - האחר האולטימטיבי, זה שהכי נוח לנו לדחוק לשוליים, להפשיט מאנושיותו.

ועוד אנו למדים לאהוב את החסד. לא רק לעשותו, אלא לאהוב אותו, כי הוא מאלץ אותנו לראות את הזקוקים והנזקקים, שמהם הכי טבעי להסיט את המבט. ולאהוב את א‑לוהים, לאהוב את המטאפיזי, המופשט, את מה שתובע מאיתנו להתגבהה מעל הצורך לוודאות.

לכאורה אין טעם לצוות אהבה - או שאוהבים או שלא. דווקא משום כך, בחירת הציוויים הללו מסמנת את החולשות האנושיות שלנו, אלו שאם לא נתאמץ להתמודד איתן - נחמיץ את האפשרות להיות חברה אנושית, בוודאי חברת מופת.

עוד אני לוקחת מספר הספרים אל תוכנית העבודה על דמותנו פסוקים ופרקים רבים אשר קוראים לנו להתעדן ולעדן את מרחב המחיה שלנו. אם נהיה כ"הר טרשים קירח" או "ים של אור טובע כול" - תלוי בנו, מה נבחר לטפח ממורשתנו. קצה החוט בידינו - נפרום או נרקום? תלוי ביכולת שלנו לריב כדי ללמוד. לדבר בלי להיבהל.

הכותבת היא מראשי מיזם 929 ללימוד התנ"ך