לא תשכח

לא פחות מ-682 מקרים של ילדים שנשכחו או ננעלו בתוך רכב דווחו בעשור האחרון.

יוני רוטנברג , י"ד באב תשע"ח

לא תשכח                     -ערוץ 7
שלושה ילדים כבר מתו מתחילת 2018. אילוסטרציה
צילום: Istock

הרגע שבו הפך נושא שכחת הילדים ברכב מידיעה חדשותית תקופתית לפחד מוחשי, היה רגע שגרתי לחלוטין ללא בדל חשש לחיי בתי, תודה לא‑ל.

תוך כדי נסיעה לקניות באחד המרכזים מחשבותיי שוטטו להן במרחב החופשי ובתי, מרוכזת בענייניה, לא השמיעה רעש או קול מיוחד. מיד כשהתעוררתי מן השוטטות, נחרדתי – הלוא בדיוק באותו האופן הייתי יכול גם לצאת מהרכב, תפוס במחשבות, מבלי שיישמע קול מחאה מכיסא הבטיחות שמאחור.

"אין קבוצת סיכון לשכחת ילדים ברכב", קובעת נחרצות עינת שגיא מארגון 'בטרם', העוסק בהעלאת המודעות לבטיחות ילדים, "זה לחלוטין יכול לקרות לכל אחד ובכל זמן, ולכן כל אחד מאיתנו צריך לחשוב מה הוא עושה עם זה, ולא להתחמק ולחשוב שלו זה לא יקרה". בכל פעם שהנושא הכאוב הזה עולה, דואגים לציין בפנינו שהסיכון למקרה של שכחה ברכב עולה כשמדובר בנסיעה שאינה שגרתית, קרי לא נסיעה למסגרות של הילדים או חזרה מהן. בהקשר הזה מבקשת שגיא לחדד את הסיכון המיוחד דווקא בימים שאנו נכנסים אליהם – תקופת פוסט הקייטנות ובתי הספר של קיץ. "בשבועות הקרובים", היא אומרת, "הרבה מאוד הורים רצים בין סידורים שונים לילדים. פעם זה הסבתא, פעם בייביסיטר ופעם שכנה. היציאה החדה הזאת מן השגרה היא מתכון לאסונות של שכחת ילדים ברכב. זה דורש מכל הורה שימת לב גבוהה הרבה יותר ואחריות הורית".

הנתונים שמפרסם ארגון 'בטרם' ממחישים עד כמה האסון הזה עלול לפקוד כל אחד. מאז שנת 2008 דווחו 682 מקרים של שכחה ברכב או הינעלות של ילדים בתוכו, מתוכם 30 מקרים נגמרו במוות. בחישוב פשוט, מדי שנה נהרגים שלושה פעוטות משכחה ברכב, וזה לחלוטין אסון שרמת מודעות גבוהה יכולה למנוע אותו. אם רק היינו מתייחסים לנסיעה עם ילדינו כמו להתקרבות שלהם לאש, די ברור שהמקרים הללו היו נמנעים. הנתון המפתיע שמפרסם הארגון הוא שלמרות הקמפיינים המאסיביים בתקשורת והעלייה לכאורה במודעות הציבורית, הסטטיסטיקות לא משתנות ובכל שנה מספר ההרוגים כמעט זהה. מתחילת 2018 אירעו כבר שלושה מקרים של מוות, שבחישוב פשוט זהו בדיוק הממוצע השנתי.

אפליקציה – הדרך הזולה

מאז שעלה הנושא לשיח הציבורי, ובמיוחד מאז שהסמארטפונים ויכולותיהם הטכנולוגיות נעשו נחלת הכלל, פותחו אינספור פתרונות לשכחת הילדים ברכב. הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהמצאה אפקטיבית מהסוג הזה הניע מפתחים רבים להיכנס לעובי הקורה, במיוחד לנוכח המאמצים לחייב על פי חוק התקנה של מערכות כאלה בכלל הרכבים. לגבי רכבי הסעות כבר נחקק חוק המחייב התקנה של מערכת המתריעה על הצורך בביצוע סריקה בידי הנהג בתום הנסיעה, כמו גם איסור על התקנת שמשות כהות ווילונות שיסתירו מעיני העוברים והשבים ילד שנלכד בתוך הרכב.

חשוב לציין כי אף לא אחד משלל הפתרונות שהוצעו אושר על ידי מכון התקנים הישראלי, שניסח תקן מחמיר למכשירים מן הסוג הזה. זאת גם הסיבה לכך שארגון 'בטרם' ושאר הגופים הרשמיים העוסקים בנושא נמנעים מלהמליץ על אחת השיטות באופן ספציפי, ורק מנחים את ההורים לבחור את האמצעי המתאים ביותר לצרכיהם. את הפתרונות שהוצעו עד היום אפשר לחלק לארבע קבוצות עיקריות: אפליקציות שמתריעות דרך הטלפון, אמצעי תקשורת שמופעלים דרך צוות הגן או המעון, אביזרים פיזיים למניעת שכחה וטכנולוגיות שמוטמעות ברכב עצמו.

קבוצת האפליקציות היא בדרך כלל אופציה זולה וקלה להשגה, אך היא בעייתית מפני שהיא תלויה בקליטה סלולרית, קליטת GPS או קרינה של Bluetooth. האפליקציות מהסוג הזה בדרך כלל מזהות עצירה של הרכב והתרחקות של הנהג עם המכשיר הסלולרי למרחק של עשרות מטרים בודדים. זיהוי של התרחקות כזאת גורם להפעלה של צליל התראה במכשיר הסלולרי, שאמור להחזיר את הנהג אל הרכב. כאן טמונה נקודת תורפה נוספת של האפליקציות הסלולריות למניעת שכחת ילדים ברכב, שההתראות הרבות שהן מייצרות יחד עם האפשרות לבטל את פעולתן מעלה שוב את הסיכון לשכחה.

הפתרון השני המוצע, היעזרות בצוות הגן שידווח על הגעה ואי הגעה של הילד, עורר סערה זוטא בעולם גני הילדים. לפני שנתיים בדיוק הועברה בוועדת שרים לחקיקה ההחלטה על כך שהגננות יחויבו על פי חוזר מנכ"ל לדווח בכל בוקר על ילד שלא הגיע לגן. ועד הגננות התקומם נגד ההחלטה, כשלטענתו האחריות של הגננות היא בגן ולא מחוצה לו, ושלא הוגן להטיל עליהן את האחריות ההורית. כשנרגעו הרוחות הבהירו במשרד החינוך כי אין כוונה לכפות על הגננות לדווח על פי חוק, וכי הדבר ייעשה רק בהסכמה הדדית וברצון הגננות. בינתיים פותחה אפליקציה שמקלה על הדיווח של הגננות, כאשר הן יכולות למלא את רשימת השמות באפליקציה, וזו שולחת אוטומטית הודעות להורים שילדיהם חסרים. כמובן שפתרון זה מועיל רק לשכחה בדרך לגן או למעון, וכן הדיווח שמגיע מהגננות עלול להיות מאוחר מדי בשביל ילד שנשכח ברכב.

אין תחליף להורה

האמצעים הפיזיים המוצעים כיום בשוק נעים מהפשוטים ביותר – מחזיק מפתחות עם כיתוב ותמונה של הילד, ועד לחוט שקושר את מפתח הרכב לכיסא התינוק. אמצעים אלו אומנם זמינים ופשוטים, אך אינם מתיימרים למנוע שכחה, בטח שלא במצב של היסח הדעת – שהוא גורם הסיכון החמור.

אין ספק כי הפתרונות הטכנולוגיים המוטמעים ברכב הם האפקטיביים ביותר, אך גם היקרים והמורכבים ביותר לתפעול. מדובר, בדרך כלל, בחיישנים המותקנים מתחת לכיסא התינוק שאינם תלויים בפעולת הרכב או בהפעלה של ההורה לפני כל נסיעה. החיישנים הם בעלי יכולת שידור לאביזר ייעודי, לאפליקציה בסלולרי ולעיתים אף למוקד אנושי ששולח את כוחות ההצלה למקום במקרה שההורים לא עונים. בוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ יפעת שאשא-ביטון, רצו לחייב התקנת חיישנים מן הסוג הזה על ידי קידום של תו תקן לכיסאות תינוק, אך משרד התחבורה השיב שצעד כזה בעייתי מבחינה חוקית, ולא קיימת תקינה כזאת במדינות אחרות. לדעת משרד התחבורה, את הפתרון הזה יש לעודד באמצעות קמפיין פרסומי ולא ברגולציה. לפני כשנה הגיעה בשורה של ממש להורים כאשר ארגון 'יד שרה' הודיע שישאיל להורים מערכת מן הסוג הזה בחינם, בסניפים שבערים המרכזיות.

ואחרי כל הפתרונות, או שמא לפניהם, מבקשת עינת שגיא להדגיש שהם כולם עזר וסיוע לאחריות ההורית, שלה אין תחליף. "ברגע שאנחנו נעשים הורים אנחנו אחראים לילדים שלנו, שום דבר לא יכול להיות תחליף לדבר הזה. כל זוג הורים צריך ליצור מנגנון של פיקוח בתוך המשפחה, כשמי שמסיע את הילד צריך להודיע לבן הזוג בהודעה או בשיחה על כך שהוריד את הילד. זה דבר שצריך להפוך להרגל בבית, אפילו לצרף את הסבתא לזה כדי שתהיה עוד עין פקוחה. הטלפון הנייד הוא מסיח דעת קשה מאוד, כולנו נופלים בזה. במקום להשתמש בו לשוחח בזמן נסיעה ולשכוח חלילה את הילד, נשתמש בו להודיע", היא ממליצה. בנוסף לכך, שגיא מבקשת להזהיר מפני תופעה נוספת שגם היא מזמינה אסונות: "אסור להשאיר ילד שישן באוטו אפילו לרגע, כי אנחנו לא יודעים לכמה זמן יתארך הרגע הזה. בתוך חמש דקות האוטו מתחמם ל‑70 מעלות, שזו טמפרטורה מסוכנת, גם אם החלונות פתוחים".