1
הדיון שהתנהל ביום רביעי בבג"ץ בעתירת תושבי המאחז הבדואי הבלתי חוקי חאן אל-אחמר הסמוך לכפר אדומים היה דיון מוזר במיוחד.
מדובר בסיפור שמעסיק את בית המשפט העליון כבר קרוב לעשר שנים. מקבץ של מבנים בלתי חוקיים שנמצא במיקום אסטרטגי סמוך לכביש הראשי ובאופן שאיננו מאפשר את הסדרתו בשום מצב. למעלה מתשע שנים חלפו מאז הוצאו למבנים צווי הריסה, ולפני כמה חודשים ניתן בבג"ץ פסק דין שדוחה את כל עתירות התושבים. לאחר שניתן פסק הדין והמדינה קיבלה אור ירוק לפינוי התושבים, הוגשה עתירה חדשה, שלמרבה האבסורד ממש לא מחדשת יותר מדי לעומת העתירה הקודמת. אולם אז, במקום שהשופטים יפנו את העותרים לעתירה שנדחתה ויזרקו אותם מכל המדרגות, מה שקרה בפועל שונה לגמרי.
עם תחילתו של הדיון הפעילו השופטים חנן מלצר וענת ברון לחץ כבד ביותר על נציגי המדינה ונציגי התושבים להגיע להסכמות על פינוי בהסכמה. זאת, אגב, אחרי שחלק הארי מתשע שנות חייו של הבג"ץ הקודם עברו במשאים ומתנים כאלה שנגמרו בלא כלום עקב עקשנותם של התושבים. למרות זאת, ולמרות קדושת "סופיות הדיון", התעקשו השופטים שהצדדים ינהלו משא ומתן מחוץ לאולם בית המשפט, והפסיקו לצורך כך את הדיון למשך כשעתיים. המדינה, למרות טענתה שאין מקום למשא ומתן בלי הסכמה מראש על פינוי, עשתה מאמץ והציגה לשופטים מתווה שנועד לסייע לפינוי ולאפשר את ביצועו בהסכמה, אך העותרים נותרו בשלהם. למרות זאת, גם בשלב הזה סירבו השופטים לדחות את העתירה וקראו לצדדים להמשיך לנהל משא ומתן במקביל להגשת השלמות לבית המשפט.
אז נכון, גם במקרים של עתירות לפינוי יישובים יהודיים נתנו בתי המשפט הזדמנות למשא ומתן על פינוי בהסכמה. לעיתים בית המשפט גם נענה לבקשה מוסכמת לארכה לביצוע פסקי הדין. אולם לחץ אגרסיבי שכזה להימנע מפינוי בכוח, במקום שישנו פסק דין חלוט, לא נראה במקומותינו. קשה שלא לראות את הפער ביחס, וקשה שלא לתהות האם קיים קשר בינו ובין עמדותיהם האישיות של השופטים שישבו בדין.
באולם סמוך זרקו שופטי בג"ץ מכל המדרגות את העותר הסדרתי שחר בן מאיר, שעתר בדרישה מהמדינה שלא לשלם את הפיצויים למפוני עמונה, תשעת הבתים בעפרה ושכונת נתיב האבות בגוש עציון. פחות מארבעים דקות ברוטו, כולל הפסקה באמצע, לקחו לשופטים כדי להגיע לתוצאה הזאת, אך בדרך סבלו התושבים שפונו חודשים של חשש ואי ודאות. כשרואים את זה מול העיניים עולה כמובן מיד השאלה איזו הצדקה יש למציאות הזאת, ולמה לא עומדים אצלנו על זכות העמידה.
2
מחליפים עוולה אחת באחרת
מוקדם לגבש עמדה בפרשיית ברושי 2. קשה לדעת האם יש משהו בתלונה החדשה נגד חבר הכנסת מהמחנה הציוני שנסובה, כזכור, על אירוע שהתרחש לפני 15 שנה. מצד אחד לא ברור איזה אינטרס יכול להיות ביצירת עלילה שכזו, ומנגד עומדות הכחשתו המוחלטת של ברושי והשנים הרבות שחלפו. הסיפור הזה מסובך, וקשה להאמין שהוא יקבל צבע ברור מספיק בימים הקרובים. מצד אחד לכל אדם, גם לחבר כנסת, עומדת הזכות המינימלית להגן על שמו הטוב. מצד שני הסטנדרטים של ההתנהגות שאנחנו מצפים מחברי הכנסת לעמוד בהם גבוהים יותר. ספק סביר שיכול לפעול לטובתו של השכן ממול או מנהל המחלקה בחברה פרטית, יתקשה לעמוד לימינו של חבר כנסת, בוודאי בתחומים הללו של עבירות המין לסוגיהן השונים.
מי שלא חיכה אפילו רגע לפני שגיבש דעה, מי שאפילו לא נתן לברושי את הזכות להגן על שמו הטוב, ולו באופן פורמלי בהליך של שימוע כזה או אחר, הוא יו"ר מפלגת העבודה. מיד עם הפרסום בערוץ 10, לאחר שתי שיחות קצרות ולקוניות מחו"ל עם ברושי, כבר הודיע גבאי על השעייתו של ברושי מפעילות פוליטית במפלגה. בלי לבדוק, בלי לחקור, בלי הליכים פורמליים ובלי הליכים בלתי פורמליים, חד וחלק. גבאי לא נתן לברושי אפילו את הזכות האלמנטרית לומר את עמדתו בנחת, בפגישה פנים אל פנים, באופן שבו הוא יוכל לפחות לנסות לשכנע בצדקת גרסתו. כלום.
זה מדאיג. שיפור הנורמות החברתיות בתחום יחסי המינים בישראל 2018 הוא מבורך. יש משהו משמח מאוד בידיעה שגברים כבר לא יכולים לעשות לנשים ככל העולה על רוחם ולבנות על זה ששום דבר לא יקרה. כל אישה וכל גבר צריכים לשמוח על השינוי החברתי הזה, שחשוב לומר שהוא כלל לא מובן מאליו. אבל יחד עם השמחה מתעורר גם חשש גדול מאוד. האם באמת הצורך להציב גבולות ברורים מחייב אותנו להציב נורמות שיסודן בתקופת הטרור שלאחר המהפכה הצרפתית? האם אנחנו באמת רוצים שהדרך בין תלונה ראשונית ובין החרבת עולמו של אדם שעשה ופעל רבות בחייו, תהיה קצרה כל כך? האם אנחנו מצליחים לדמיין באופן מספיק ברור את התוצאות החברתיות של מציאות כזו?
אין שום דבר מתקדם ופמיניסטי בדרך שבה טיפל גבאי בפרשת ברושי. להפך, יש משהו מאוד מדאיג בכיוון הנורמטיבי שהטיפול הזה מסמן. אסור לתקן עוולה חברתית אחת בעוולה חברתית שנייה, במיוחד בגלל שתיקון כזה איננו תיקון של אמת, הוא תיקון מקולקל שלא יוכל להחזיק מעמד. חובה לדרוש מברושי הסברים, והתיישנות או "לא זוכר" הם לא הסברים קבילים כאשר מדובר בנבחר ציבור, בטח בדרג הארצי. אבל אי אפשר להסכים לאימוץ נורמות של תליינות.
3
ריח של קמפיין
כאשר פרצה המחאה הדרוזית בעניין חוק הלאום הייתי חצוי. מצד אחד, בניגוד ל‑99 אחוזים מהמתבטאים בסוגיה, יהודים, דרוזים, ערבים ומיקרונזים, אני עקבתי באדיקות אחרי הליכי החקיקה, כולל מעקב אחרי הניסוחים בכל שלב ובוודאי בשלבים הסופיים. לכן ידעתי שהמחאה הזאת נובעת בעיקר מחוסר היכרות וחוסר הבנה של החוק, שאיננו פוגע בשום צורה לא בזכויותיהם של הדרוזים במדינת ישראל ולא במעמדם. מצד שני, גם אני בשירותי הצבאי שירַתי עם דרוזים כתף אל כתף, ויצא לי גם בהמשך להכיר חבר'ה דרוזים בכל מיני נסיבות. חלקם בנשיאה בעול קיומה של המדינה בוודאי איננו נופל מחלקו של כל מגזר אחר באוכלוסייה, אם לא מעבר לכך. לכן העובדה שחקיקת חוק הלאום פגעה בהם באופן אמיתי לא הייתה נראית לי כמו משהו שאפשר לזלזל בו.
אולם ככל שחולף הזמן והקמפיין סביב העלבון הדרוזי מחוק הלאום הולך ומתרחב, עולים בי הרהורים חדשים. העובדה שכל יום מתארגנת כאן עצומה חדשה, פעם מפכ"לים, פעם אנשי רוח (שבכלל לא בטוח שקראו את החוק, אגב), פעם בלשנים (זה אגב סטרט-אפ חדש, אני בספק אם אי פעם הייתה בישראל עצומה של בלשנים) ומי יודע מה תהיה העצומה הבאה, מעלה ריח חריף של קמפיין מאוד לא תמים. נדמה שמה שיש כאן לפנינו איננו רגשות אותנטיים של מגזר שסובל גם ככה מיחס בעייתי לאורך שנים, אלא קמפיין מתוזמר של מי שלא אוהבים את רעיון מדינת הלאום היהודית ועושים בדרוזים שימוש ציני מאוד ומכוער מאוד. חשוב מאוד לעשות הכול למען העדה הדרוזית והיחסים החשובים בינה ובין מדינת ישראל, אבל אסור שהרצון הזה יביא לכניעה למאבק המכוער והציני הזה נגד חוק הלאום.
***הפינה הכלכלית***
הביטוח של כולנו בסכנה
שר העבודה והרווחה חיים כץ הציג השבוע תמונת מצב קודרת מאוד בנוגע לעתידו של המוסד לביטוח לאומי. העובדה שהביטוח הלאומי נמצא במסלול בטוח לקריסה איננה סוד מדינה, היא כבר פורסמה בעבר. אולם החידוש בנתונים שהוצגו השבוע הוא שהקריסה, כך מתברר, קרובה בהרבה ממה שכולנו חשבנו.
לפי התחזית העדכנית הביטוח הלאומי עתיד להיכנס בעוד ארבע שנים, בשנת 2022, לגירעון שוטף, כלומר למצב שבו ההכנסות השוטפות של הביטוח הלאומי גבוהות מהתשלומים שהוא משלם. התחזית הנוכחית מוקדמת בחמש שנים מהתחזית האחרונה שפורסמה. שלב פשיטת הרגל, שבו לא יהיה בקופה מספיק כסף כדי לשלם את כל התחייבויות הביטוח הלאומי, צפוי להגיע בתוך פחות מעשרים שנה, בשנת 2037, שמונה שנים לפני התחזית שהוצגה בדו"ח האקטוארי הקודם.
כץ תכנן להציג את הדו"ח המעודכן בפני הממשלה ביום ראשון השבוע, אך גילה באיחור שנתניהו והאוצר עשו לו תרגיל ודחו את הדיון בנושא לחודש ספטמבר.
מקורו של הגירעון הצפוי כפול. מחד, עליית תוחלת החיים וגידול באוכלוסיית הקשישים. מאידך, הסכם בעייתי מאוד שנחתם בין האוצר ובין המוסד לביטוח לאומי בשנת 1980, ועל פיו העביר המוסד לביטוח הלאומי לאוצר כספים שהוגדרו כ"עודפי גבייה" והצטברו לאורך השנים לסכום של יותר מ‑200 מיליארד שקלים. בתקופה שבה הביטוח הלאומי היה הדוד העשיר ואוצר המדינה שיווע למזומנים היה אולי היגיון מסוים בהסכם, שכלל גם שיפוי סמלי חוזר מצד האוצר. אולם כיום, כאשר הקופה הולכת ומתרוקנת, נדרשת גם חשיבה מחודשת על ההסכם הבעייתי הזה.
בביטוח הלאומי מציגים אגב הדו"ח הבעייתי גורם סיכון נוסף שמשפיע על יציבותו של המוסד: התלות הגדולה של הביטוח הלאומי בתקציב המדינה. עם השנים נוצר מצב שבו כ‑58 אחוזים (כ‑27 מיליארד שקלים) מסך התקבולים של המוסד מגיעים מתקציב המדינה, כשיפוי על כל מיני קצבאות שהמוסד משלם ואינן מוגדרות ביטוחיות. התוצאה היא סיכון גובר והולך ליציבותו של המוסד, שתלוי בתנודות במצב תקציב המדינה. מגמת התלות הזאת צפויה להחריף עוד, ועד שנת 2030 היא צפויה להגיע לכ‑50 מיליארד שקלים.
השר כץ תכנן כאמור להציג בפני הממשלה מתווה לפתרון המשבר, הכולל בין היתר סיום ההסכם הקיים עם האוצר וניהול עצמאי של עודפי ההכנסות והסדרת תשלומי האוצר לביטוח הלאומי. כמו כן הציע השר כץ להפריד את כל הסעיפים שאינם ביטוחיים בתקציב הביטוח הלאומי כחשבון סגור ונפרד מהתקציב הביטוחי. כולם יודעים שדרושה רפורמה, הבעיה היא שיש לה משמעויות לא פשוטות לאוצר, ולכן באוצר יעשו הכול כדי למסמס אותה. מי שיכול להגן על הזקנה של כולנו הוא ראש הממשלה. כעת נותר לחכות ולראות האם הוא יעשה זאת.
לתגובות: shlomopy@gmail.com