לקבל את הנטייה אך לא להסכים עם מימושה בפועל. הפגנת להט"ב
לקבל את הנטייה אך לא להסכים עם מימושה בפועל. הפגנת להט"בצילום: קובי ריכטר/TPS

בימים האחרונים כתבו רבים וטובים, וגם אני, על סוגיית הפונדקאות. באופן די גורף, הרגשתי שאני משכנע את המשוכנעים.

את תומכי התנועה הלהט"בית לא זו בלבד שלא שכנעתי, אלא ייתכן שהם התחפרו עמוק יותר בעמדותיהם לקראת מתקפה נוספת על ליבו של הציבור הישראלי.

אני חושב שאי אפשר לשכנע אדם שמרגיש שאתה בא (לכאורה) לשלול את הלגיטימיות שלו, בעוד שהוא מאמין שאין לו בעיה, שהוא משפחה לכל דבר, ומנקודת המבט הסובייקטיבית שלו רק מתבקש שיביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית, שיהיה לו אב לכל דבר, תוך מחיקת האם.

אם יוצאים מנקודת מבט דטרמיניסטית, שהאדם לא יכול להשתנות, או לחילופין אם מאמינים בלב שלם שמשיכה מינית היא גנטית (כמובן, אין שום מחקר שמאשש את התאוריה הזאת) – בעצם אין לאדם כזה ברירה. הדרך היחידה שלו להקים משפחה היא להרחיב את מושג המשפחה. לכן כל אי-הכרה בדימוי התא המשפחתי שהוא יצר לעצמו מאיימת עליו, כי היא שוללת אותו. אדם ששוללים אותו יגיב בוודאי באגרסיביות ובתוקפנות.

בעיניי עברנו את השלב הראשון. אנחנו לא נכנעים לטרור הלהט"בי המילולי והרגשי. התוקפנות לא מאיימת על האמת שלנו. ישנו גל התפכחות רחב שלא מקבל את הדרישה הזאת, ומפסיק להסתתר.

אבל השלב השני חשוב לא פחות: אסור לנו לתת לאדם עם משיכה תוך-מגדרית תחושה שהוא חסום או מאוים. אדרבה, בצורה הכי אמיתית שיש, אנו מקבלים אותו על נטייתו, אלא שאיננו מסכימים עם מימושה בפועל. השדר הזה חייב לקבל ממשות. אפשר לומר שמשפחות רבות שמגלות שלבן או לבת יש משיכה תוך-מגדרית עוברות טלטלה נוראה. קשה מאוד להפריד בין הנטייה ובין בחירתו של הילד או הילדה לממש אותה. ואז מתבצעת טריקת דלת רגשית כלפי הילד, שמובילה אותו למצוא לעצמו עולם מקביל. צריך לדעת לשדר אמפתיה לקושי ולמורכבות, וזה הבסיס שיאפשר לקיים איתם שיח נורמלי.

השלב השלישי הוא ההכרה בכך שישנו כרגע מחסום כמעט בלתי עביר של תקינות פוליטית. מחסום שמתיר, מחד, לבצע ניתוחים פולשניים, הכוללים מערכי כדורים וזריקות של חומרים הורמונליים, אך מאידך לא יאפשר, חלילה, מחקר שיסייע לאדם לעצב את נטייתו המינית. אנשי התנועות הלהט"ביות יעמדו על רגליהם האחוריות אם מישהו רק יעז לבטא את הרעיון שמדובר בבעיה. אבוי לחוקר שיעז לחקור בנושא. שום מגזין רפואי שמכבד את עצמו לא ייתן לכך במה. הם יעודדו בני נוער בשלבי גיבוש הנטייה המינית להתנסויות שיכולות לעוות את יכולת הבחירה בגיל מבוגר יותר.

האמת חייבת להיאמר – יש שרלטנים רבים שרצו לעזור אך העמיקו את הנזק, אולי מתוך רצון טוב, אבל בוודאות מחוסר הכשרה או כלי מחקר מתאימים, ולרוב בהתנדבות, הטומנת בחובה חוסר מקצועיות. הנזק שגרמו חובבנים אלה הוא רתיעה גדולה שהולידה את השם הדמוני "טיפולי המרה". בפועל, מטפלים רבים אחרים אכן הצליחו לסייע לבני נוער לגבש נטייה מינית מותאמת מגדר, ואף לעצב את נטייתם מחדש ולהקים משפחה. ולא, לא על ידי שוקים חשמליים, אלא בטיפול ארוך הכולל העמקה עצמית ורכישת הרגלים חדשים.

כל עוד שולטת התפיסה שמשיכה תוך-מגדרית היא מקובעת ולא ניתנת לשינוי, רק אמיצים יוכלו לחיות כך חיים של תורה, בעוד שאת האחרים לא יהיה אפשר לגרור לפעולה. הם יברחו לחיי "דמוי משפחה", ולעולם לא יהיה ניתן לשכנע אותם בטעותם. מתוך נגיעתם האישית הם יהפכו חושך לאור, מר למתוק, ניצול נשים וסחר בילדים לקדמת הנאורות, וחיים חד-גוניים ואפורים לדגל בצבעי הקשת. כמו כל אדם שחוטא, הם ימצאו את ההצדקה המוסרית לכך. אדם לא יכול להרגיש אשם כל הזמן.

אנחנו מצידנו קוראים לחוקרים אמיצים לשבור את מסך הפוליטיקלי קורקט ולחקור את הסוגיה לעומקה, ובכך לסייע לרבים לפרוץ את הכלא הקשה הזה, ולעצב מחדש את זהותם המינית. אני מאמין שבעוד דור יימצא מזור נגיש לבעיה זו, ומציאות החיים המורכבת הזאת תיחסך מהורים רבים ומילדיהם.