טיול הווייז - סיפור ילדים

"די, אנחנו יותר מדי יושבים בבית בחופש הזה", אמר אבא בהחלטיות באחד הערבים. "מחר נוסעים!" "לאן?" שאלתי.

אסתי רמתי , כ"ח באב תשע"ח

לפעמים כשמפקידים את ההחלטות שלנו בידי שמיים, הן יוצאות הכי מוצלחות
לפעמים כשמפקידים את ההחלטות שלנו בידי שמיים, הן יוצאות הכי מוצלחות
איור: עדי דוד

"ממש לא משנה, העיקר לצאת מהבית", אמרה אמא. "אתם מוזמנים להציע הצעות".

"לונה פארק!" צעק יותם.

"קניון!" צעקה רינת.

איתיאל הרים את ראשו מהספר שקרא. "נו, באמת, מה נסגר איתכם? ברור שמסלול..."

"לי לא אכפת", אמרתי, "העיקר שזה יהיה מקום שאוכל לצלם בו צילומים מגניבים".

אבא ואמא הסתכלו זה בזה. "תשמעו", אמר אבא לבסוף. "אי אפשר לעשות את כל מה שכולם רוצים! החופש עוד ארוך, אולי תעשו הגרלה או תורות או משהו? זה לא צריך להיות כל כך מסובך. בכל מקרה, יש לכם עד מחר בבוקר להחליט".

טוב, אולי למבוגרים זה לא מסובך (למרות שאני לא לגמרי בטוח בזה), אבל אחרי אינספור ויכוחים, וכמה הגרלות שכל מי שלא זכה בהן טען בלהט שהן לא היו הוגנות, הלכנו לישון. ובבוקר, כשההורים שאלו מה החלטנו, לא ידענו מה לומר.

"זה הזמן להפעיל את תוכנית החרום", אמר אבא לאמא.

"לבטל את הטיול או להחליט בשבילנו?" שאלתי. "לא זה ולא זה", אמר אבא. "להחליט שלא מחליטים! נכנסים לאוטו, ופשוט נוסעים. נראה כבר לאן נגיע..."

האמת? זה דווקא נשמע רעיון מגניב. "אבל אבא, איך תדע לאן לפנות בצמתים?" שאל בהיגיון רב איתיאל.

"אני יודעת!" אמרה רינת. "כל אחד לפי התור יחליט לאן פונים! נעשה ווייז אנושי!"

ההורים חשבו שזה רעיון מצוין, וככה יצאנו לדרך. זה היה קצת מצחיק כשעצרנו לטרמפיסט ולא ידענו להגיד לו לאן אנחנו נוסעים (הוא החליט לא להסתכן ונשאר בטרמפיאדה), אבל חוץ מזה, זה היה אדיר! אף פעם לא יצא לי להגיד לאבא לאן הוא צריך לנסוע... פנייה אחת לקחה אותנו אל כביש ראשי דרומה, וההורים החליטו שנחזור על סבב הפניות חמש פעמים ונראה לאן נגיע.

כשהגיע תורי, ראיתי פנייה מסקרנת מהכביש הראשי. "ימינה!" קראתי, ותוך מספר דקות מצאנו את עצמנו בתוך מושב שלא שמעתי עליו בחיים. לא ממש היה שם מה לעשות, אז הבאים אחריי בתור היו צריכים לבזבז את הפניות שלהם על היציאה ממנו, והם קצת התעצבנו עליי. אבל סוף כל סוף, אחרי כל הימינה והשמאלה, אבא עצר את המכונית. היינו באזור מדברי לא מוכר, אבל לפחות הייתה שם חנייה מוסדרת. "זהו, הגענו", אבא הצהיר. "זאת הייתה נסיעה ארוכה! אני מקווה שהיא הייתה מוצדקת".

אמא יצאה מהאוטו והתחילה לסייר. "הי, אני לא מאמינה!" שמענו אותה קוראת פתאום. "הגענו לחניון של שמורת טבע!"

"ברוך ה'", אמר איתיאל באנחת רווחה. "פחדתי שנגיע לחניון בדרום תל אביב..."

"הי, רינת", פרצתי בצחוק "הנה הקניון שלך..." על השלט בכניסה לחנייה היה כתוב "קניון עדה".

אמא חיפשה מידע באינטרנט, וגילתה שהגענו למסלול קצר ונחמד למשפחות. "וזה עם סולמות ויתדות וכל מיני דברים קצת אתגריים", היא אמרה ליותם, "כמעט כמו לונה פארק!"

בכל אופן, היה ממש כיף. אפילו רינת נהנתה, כי היא עברה הכי בקלות בכל הנקיקים הצרים. אני צילמתי כמה תמונות מדהימות, וגם יותם היה מבסוט. אחרי שסיימנו את המסלול המעגלי ישבנו בצל המצוק לפיקניק שאמא הביאה מהבית.

"ממש נס שהגענו לכאן!" אמרה אמא, והביטה על הנוף המדברי הרגוע. "זה יופי של מקום".

"כן, לפעמים כשמפקידים את ההחלטות שלנו בידי שמיים, הן יוצאות הכי מוצלחות", חייך אליה אבא.