פשר התעקשותו של ראש הממשלה על העברת חוק הלאום עדיין אינו ברור לחלוטין, אך משנחקק ועורר את סערת הוויכוח סביבו, מחייב אותנו החוק חשיבה מבוררת, מהותית ועקרונית: לשם מה הוקמה המדינה היהודית? מה היו מטרותיה? האם מטרות אלה עודן רלוונטיות גם שבעים שנה אחרי? האם עמדנו ביעדים, או שמא דחינו את העיסוק בכל בעיה שצצה, עד שהצטברו כה רבות מהן וכבר לא נותר מנוס אלא לחוקק את חוק הלאום?
כולנו שמענו את ההסבר הנחמד שחוק הלאום נועד לאזן בין "יהודית" ל"דמוקרטית". האומנם? הבה נדבר גלויות: עד כמה היא "דמוקרטית"? האם אנו מוכנים שיישובים יהודיים יהיו מעורבים (ע"ע מכרזי עפולה וורד הגליל)? האם אנו מוכנים לאבד את הנגב למען הבדואים ואת הגליל למען הערבים? האם אנו מוכנים לקבל ראש ממשלה ערבי?
בשנות הקמת המדינה נשמר אופייה של המדינה על-ידי הקמת יישובים, קיבוץ גלויות והגנה על גבולותיה. לעומת זאת, החל מ-1967 השתנו המושגים והתעוותו הערכים. הקמת יישובים מכונה "כיבוש", ואת ייהוד הגליל והנגב הס מלהזכיר, שהרי זהו "אפרטהייד" במיטבו. מה אירע לערכי הציונות שבשמם קמה מדינת ישראל?
גם אם לא נעמת את עצמנו עם השאלה מה היה קורה לולא ניצחנו במלחמת ששת הימים, עלינו להשיב לעצמנו על השאלה מה היה קורה לולא התקיימה מלחמת ששת הימים... האם הייתה בישראל יותר סולידריות יהודית? כיצד היינו פותרים את בעיית הנגב והגליל? האם חוק הלאום היה נחקק? האם רק הכיבוש של 67' משחית, והכיבוש של 48' כשר? האם לא היינו עומדים בפני אותן בעיות של אוכלוסיות לא יהודיות שגדלות ודורשות שוויון?
חוק הלאום מוביל אותנו שוב לבירור מעמיק, ואנו באחת מתחנות הבירור. הבירור העמוק הבא יגיע כאשר נחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שאר חלקי ארץ ישראל. זהו צעד הכרחי היסטורי לחזרת העם לערש מולדתו, צעד הכרחי לפיזור אוכלוסייה אשר צפויה לעמוד בשנת 2048 על כ-20 מיליון איש, צעד ביטחוני הכרחי.
לאושרנו, ברוב היהודי של מדינת ישראל שולט ההיגיון הבריא, בעוד מהומת הסרק של השמאל השולט בתקשורת, באקדמיה ובבתי המשפט, היא רעשנית יותר ונשמעת יותר. הימין החל לשלוט, ובקרוב נראה צעדים לאומיים-ציוניים נוספים המובילים אל ייעודה של המדינה - מדינה לעם היהודי בארץ מולדתו, ארץ ישראל.
הכותבות עומדות בראש תנועת הריבונות