הכרת הטוב היא אחת המידות הבסיסיות ביותר
הכרת הטוב היא אחת המידות הבסיסיות ביותראיור: עדי דוד

אחד הסופרים האהובים עליי, אם לא האהוב מכולם, הוא ג'יימס הריוט. הווטרינר מיורקשייר, שבסך הכול רצה להוציא לאור כמה סיפורים משעשעים מהווי חייו בין בעלי החיים, לא הבין עד סוף חייו איך הוא מצא את עצמו עומד לפתע בראש רשימת רבי המכר.

ואולי זה באמת סוד הקסם שלו: פרט להיותו כותב בחסד, הריוט פשוט נשמע כמו בן אדם נחמד. צנוע, טוב לב, בעל עין טובה ואהבה גדולה לחיות ולבני אדם כאחד. שלא לדבר על חוש ההומור שלו. הסיפורים שלו בדרך כלל משעשעים פלוס, למרות שיש בהחלט גם כאלה שעושים לך קווץ' בלב. וברבים מהם אפשר לקרוא בין השורות שלל ערכים היקרים לליבי.

אחד הסיפורים החזקים, שלשמו התכנסנו כאן היום, עוסק בזקן ערירי וכלבו. הריוט מספר שהוזמן לבית מט לנפול באחת משכונות העוני שבעיר. בתוך החדר העלוב, שהמחסור ניכר בו בכל פינה, ישב זקן חייכני אך מודאג וליטף את כלבו. בזמן שהווטרינר בדק את הכלב, הזקן סיפר כמה הוא קשור אליו, וכמה הוא משמש לו חברה מאז שאשתו נפטרה, וכמה הוא מקווה שהדוקטור יוכל לטפל בו במהירות ולהחזיר אותו לדרך המלך. אך הבדיקה העלתה ממצאים קשים - בבטנו של הפציינט היה גידול ענקי וחסר כל סיכוי לטיפול, והריוט התקשה למצוא את המילים לבשר את הבשורה המרה.

"אני מצטער", הוא אמר לבסוף, "הכלב שלך מאוד חולה. אני מציע שנרדים אותו לפני שהוא יתחיל לסבול". הזקן נחרד, אך בלית ברירה הסכים להצעה. הוא ליטף את ראשו של הכלב בזמן הזריקה, ואחרי שחיית המחמד הורדמה הוא ישב מולו בדממה, גלמוד ואבל. "תודה אדוני, על כל מה שעשית", הוא פנה לפתע להריוט בחיוך, למרות הדמעות בעיניו. "כמה אני צריך לשלם לך?".

"אה... שום דבר, הכול בסדר", אמר במבוכה הווטרינר, שכאמור, היה אדם נחמד. הוא לא העלה על דעתו לקחת כסף ממישהו שנראה רעב לפת לחם, בטח לא אחרי שכל מה שהוא עשה היה לחסל את כלבו האהוב. "מה?!", התפלא הזקן, "אבל אני הזמנתי אותך, ובאת, וטיפלת כמיטב יכולתך! לא יכול להיות שלא צריך לשלם". "לא, לא", התנגד הריוט, "זה בסדר גמור. עברתי כאן בלאו הכי... בקושי עשיתי משהו... באמת שזה בסדר", והוא לקח את התיק ויצא במהירות מהדלת, מנסה לברוח מהמראה המעיק של הזקן הערירי וכלבו המת.

הווטרינר לא הספיק לצעוד אפילו דקה, כשקריאה נשמעה מאחוריו. "אדוני! אדוני! חכה שנייה!", כשהסתובב, הוא ראה את הזקן ממהר אליו. "אדוני, אני באמת מודה לך!", הוא אמר בחיוך מאיר פנים, "זה היה נחמד מאוד מצידך לוותר לי על התשלום. אני רוצה לתת לך משהו", והוא דחף אל תוך ידו של הריוט סיגר ישן ומתפרק, מזכרת ששמר מימים טובים יותר.

מה כל כך נגע בי בסיפור הזה, שאני מקווה שהצלחתי להעביר בלי להרוס יותר מדי? דמותו של הזקן כנראה. הכרת הטוב שלו היא יסוד כל כך מרכזי באישיותו, שהיא מאפשרת לו להתעלות מעל הצער האישי, והוא פשוט לא יכול לתת לחסד שעשו לו לחלוף בלי להביע את הערכתו. בעיניי זו אחת המידות הבסיסיות ביותר, והיא מבדילה בין אלה שחיים כאילו העולם חייב להם הכול, לאלה שמבינים שהטוב שזכו בו לגמרי לא מובן מאליו. האחרונים הם ללא ספק נחמדים יותר מהראשונים, ולהערכתי גם מאושרים יותר.

נטישה מבישה

במישור הלאומי, חוששתני שמדינתנו הקטנה קצת מאותגרת בנושא. להעריך אנשים וגופים שתומכים בנו ועומדים לצידנו זה אל"ף בי"ת של מוסר אנושי, וכשאני חושבת על אירועים כמו נטישת חיילי צד"ל לחסדי החיזבאללה, אני ממש מתביישת. הדרוזים לוחמים לצידנו ונהרגים לצידנו - למה לא מגיע להם לזכות במלוא ההטבות? בלי שום קשר לחוק הלאום יצא לי לשמוע דרוזים נכבדים ונאמנים שיש להם בטן מלאה על רשויות המדינה, וזה לא צריך להיות ככה. ואם הסיפור שסופר כאן בשבוע שעבר על הפקרת הערבי שהציל את בני משפחת מרק נכון, זה נורא ואיום ודורש תיקון מיידי. לא רק בגלל שאם לא נחזק את ידידינו נמצא את עצמנו לבד, אלא בגלל שזה הדבר הנכון והיהודי לעשות.

ומה עם הכרת הטוב במישור הפרטי? שם זה חשוב לא פחות, וקשה הרבה יותר ליישום. כנראה שרוב האנשים יודו מקרב לב על איזו טובה יוצאת דופן, אבל רוב ההנאה שלנו מגיעה מחסדים יומיומיים, קטנים, שחומקים בלי שום בעיה מתחת לרדאר. בן או בת הזוג שמורידים את הפח, הולכים לעבודה כדי למלא את חשבון הבנק, קמים לתינוק בלילה או דואגים שתהיה כביסה נקייה בארון - מי טורח לעצור ולומר להם תודה? הרי רובנו עסוקים בעשייה מתמדת, ואולי גם לנו אף אחד לא מודה. ומה עם השומר בשער ששומר על ביטחוננו, המורה והגננת ונהג האוטובוס? בשבוע שעבר הייתי במירון, וכמעט הודיתי למנקה בשירותים שגרפה מים על הרגליים שלי, אבל התפדחתי. חבל.

פעם למדתי שאחד הטעמים של מצוות כיבוד הורים הוא בדיוק זה - להשריש בנו את המקום הנפשי המודה, המעריך, זה שעוצר לחשוב מה קיבלנו. כי רק ככה נוכל להביט על כל החיים שלנו כמתנה שזכינו בה, להרים עיניים לשמיים ולומר "ברוך השם, אני נושם".

לתגובות: [email protected]