המפגש המבטיח התברר יותר כדו-שיח די משמים לטעמי, ובכל זאת, היה מעניין לראות את המפגש בין מה ששתי הדמויות הללו מייצגות.
הגם שסגל לא היה במיטבו, ואף לא קרוב לכך, קשה היה שלא להבחין בדיסוננס הבולט בין השניים – סגל רוגע, סרקסטי ושנון, ולעומתו דיין נרגשת, מלאת פאתוס ולועסת טיעונים מוכרים וידועים. אילנה דיין, שכל משפט שלה זכה להסתיים במלודיה של נאום כיכרות צ'רצ'ילי, הרבתה לדבר ולדבר בלי ליטול לעצמה רבע נשימה. גם כשנאלצה לנשום לרגע, היא מיהרה להתפרץ חזרה לדבריו של סגל המנומס ולהמשיך את נאומה החוצב להבות. אי אפשר שלא לחשוד שיותר משחששה דיין להבל פיה, חששה היא מטיעונים מוחצים ונתונים חד משמעיים של בן שיחה.
לקח לי קצת זמן להיזכר מאיפה הקטע הזה היה לי מוכר, ואז נפל האסימון. מיד אחרי יום העצמאות, רוני דניאל, עיתונאי ותיק ומוערך ששומר בדרך כלל על פאסונו, התפרץ בזעקות אימה אנטי-מקצועיות על דני קושמרו, וזעק חמס על שראש הממשלה האריך את נאומו בעוד כמה דקות. בינגו. אלו שוב זעקות הגוויעה של האליטה הישנה, שבאבדה את הברק והתבונה היא מפעילה כל מניפולציה שבנמצא. אז אומנם דיין עשתה זאת בחן ובעדינות יחסית לדניאל, אבל אנחנו קיבלנו עוד ניפוף לשלום מה"משפיעים" על סיפון ספינתם הטובעת.