"שנים אחדות שאני חולם בהקיץ על אותו היום המאושר, שנזכה אני ואמי היקרה לממש את שאיפתנו לחוג ביחד עם כל ילדי ארצנו את חגי החופש העליזים המלאים הוד ושמחת החיים", כך כתב צבי יוסלבסקי בן ה‑12 מבלרוס אל דודיו שגרו בתל אביב. הנער לא זכה להגשים את חלומו והוא נספה בטרבלינקה בשנת 1942.
הרושם שהצטייר במהלך השנים, כאילו היהודים בחרו להישאר באירופה הבוערת, כאשר הרצון לעלות ארצה כלל לא היה בלקסיקון, מקבל כעת תפנית מעניינת. 'אומרים ישנה ארץ' - תערוכה המוצגת באודיטוריום של יד ושם בירושלים (אוצרת: ויויאן אוריה), שופכת אור על נושא הכיסופים לארץ ישראל בתקופת השואה, עם מוצגים מהשנים 1933 ועד 1948, מעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, דרך פרוץ מלחמת העולם השנייה, השמדת שישה מיליון יהודים ועד לתום המלחמה, ההעפלה והקמת מדינת ישראל.
70 שנה חלפו מהקמתה של מדינת ישראל, מה שגרם סוף סוף לפתיחה שערי ארץ ישראל לרווחה ולגלי עלייה נרחבים שהכפילו את מספר היהודים בארץ בתוך זמן קצר. עוד קודם למסע ההשמדה, היה החלום הציוני והכיסופים לארץ ישראל סלע מחלוקת ממשי בתוך יהדות אירופה, ובמובן מסוים השואה הכריעה את הוויכוח.
התערוכה מרכזת כמות מרשימה של מכתבים, ספרי זיכרונות, יצירות אומנות, יומני מסע, איורים, תמונות ואף הקלטות - שמעידים יותר מכול על אהבת הארץ שפעפעה ביהודי אותה תקופה. חשוב להדגיש: לא מדובר רק על חברי התנועות הציוניות, אלא על חתך רחב מאוד של אוכלוסיית היהודים באירופה. לכן, במיוחד בתקופה של לפני או תוך כדי מלחמת העולם השנייה, לא מדובר על כיסופים בעלי אופי מדיני ומעשי, אלא בעיקר בבחינת "היינו כחולמים". כך למשל צייר האומן קרל דויטש מבלגיה את נופי הארץ וסיפורי התנ"ך תוך שהוא מסתתר מהנאצים, ולבסוף אף נתפס ומצא את מותו בצעדות המוות.
גם תנועות הנוער השונות, כמו מכבי, השומר הצעיר, בני עקיבא, ברית נוער, אגודת ישראל והסתדרות הנוער הציוני, תרמו לא מעט לאווירה זו, בתוך תקופת הגטאות ושאר הגזירות - עם מחנות הכשרה, תחרות ציורים והרבה מורל ציוני. סיפור מרגש שמסתתר מאחורי אחד המוצגים בתערוכה הוא פיסת דגל, שהוא בעצם אחד מתוך תריסר חלקים של דגל מכבי הצעיר. בטקס שנערך ערב הגירוש למחנות ההשמדה, הוא חולק בין מדריכי מחנה ההכשרה בגרמניה, שהתחייבו להיפגש מחדש בארץ ישראל ולאחד את חלקי הדגל. מבין שנים עשר המדריכים רק שלושה שרדו, מתוכם רק אחת - אנזילה בורינסקי - הצליחה להביא את חלק הדגל שלה לארץ ישראל.
גם לאחר הכנעתה של גרמניה וסיום מלחמת העולם השנייה, עדיין שערי הארץ נשארו נעולים - מה שגרם לתנועת ההעפלה שלא הייתה בטיחותית במיוחד, למחנות העקורים ולמחנות המעצר בקפריסין. לא ספינה אחת ולא שתיים טבעו או הוטבעו וכל מאות הנוסעים קיפחו את חייהם. כך מוצגת מודעת אבל של עיריית תל אביב. "אבל כבד לעם ישראל" על הטבעת האנייה סטרומה, על 700 נוסעיה, "כשעיניהם נשואות אל שעריה הנעולים של המולדת האחת", כלשון המודעה. את שירו "אומרים ישנה ארץ" כתב שאול טשרניחובסקי ב‑1923 בברלין, כמעט עשור לפני עלייתו לארץ. מסתבר שהחלום לא היה רק שלו.
כנכד לניצולי שואה שברחו מתוך התופת, עוד בהיותם נערים, בעיני התערוכה רק העצימה את שבירת המיתוס של ההליכה כצאן לטבח. כמות הממצאים המרשימה שמתעדת את הכיסופים לארץ, בעצם ממחישה איפה הם חיו באמת. לצד תערוכות אחרות, מעוררות מחלוקת ויש אף שיאמרו בעייתיות שהוצגו ביד ושם, יפה לראות גם תערוכה שמשדרת ציונות וכיסופים לארץ.