האם מחסום האלבום השני נשבר? שולי רנד
האם מחסום האלבום השני נשבר? שולי רנד צילום: יח"צ

וואו. איך בכלל אפשר להתחיל ביקורת על דיסק שיוצא עשר שנים אחרי קודמו? איך אפשר להתייחס אליו כהמשכו של הקודם, בזמן שבין לבין היו כל כך הרבה דברים אחרים תוך כדי?

בעשור האחרון עבר שולי רנד טלטלות רבות, והן בהחלט משתקפות כאן. למעשה, אם חיכיתם ל'נקודה טובה 2' – אז הגעתם למקום הלא נכון. 'רצוא ושוב', אלבומו השני בסך הכול של רנד (למרות שרק מהסינגלים ומשיתופי הפעולה שיצאו בין לבין, אפשר לבנות בקלות עוד אלבום וחצי), הוא יצירה שונה באופן מהותי.

נאמר זאת כך: אם אלבום הבכורה נע בין אהוד בנאי למאיר אריאל (עם יתרון בולט לבנאי), הרי שהדיסק החדש הוא הרבה יותר מאיר אריאל. אם באלבום הבכורה רנד נשמע כמו בעל תשובה שעדיין נמצא באורות, כאן הוא נמצא הרבה יותר בעומק. מפוכח, מתבונן, כאוב ואף פצוע. אבל כמובן – מאמין בלי עכבות. ואם ב'נקודה טובה' הוא בעיקר דיבר אל הקב"ה, ב'רצוא ושוב' הוא עוסק בקשת רחבה יותר של נושאים, לאו דווקא בגוף ראשון.

העניין סביב עיכוב צאת הדיסק הפך לאישיו כל כך גדול, שאף נתן לאלבום את שמו. אותי באופן אישי מעניין מאוד מה היה בין לבין, אילו שירים נגנזו (אני מניח שמדובר בלא מעט פנינים. צריך כנראה לתכנן פריצה למחשב של ידידיה מאיר), ובעיקר – האם מחסום האלבום השני כבר חמק עבר לו, שמא מעתה נזכה לאלבום חדש משולי מדי שנתיים-שלוש. בכל אופן, כשראיתי שהדיסק אשכרה יצא כמעט צבטתי את עצמי. שהחיינו וקיימנו והגיענו.

אחרי ההתרגשות הראשונית ואחרי ההתפעמות הראשונית, במהלך שמיעת האלבום עלתה בי שוב ושוב מילה אחת למחסן הקונוטציות: דחוס. 'רצוא ושוב' הוא אלבום דחוס, ולא במובן השלילי של המילה. מדובר באלבום מורכב, עמוס רגשות ואמירות ומחשבות, ואם ציפיתם לשירים פופיים-יחסית כמו "אחותי", "ערפל" או "בן מלך שעשוי מאבנים טובות", כדאי שתמתינו לאלבום השלישי. כאן העומק מסיבי במיוחד, השירה כבדה קצת יותר (טוב, גם הגיל עושה את שלו), ויהיו גם מקומות (בפרט בשיר "אדי", שמתאר ערב אלים ורווי בריחה מהמציאות) שבהם תצטרכו לעשות Skip אם אתם ברכב עם הילדים. הרוב לא קל לעיכול כמו בדיסק הראשון.

אבל שלא תבינו לא נכון: 'רצוא ושוב' הוא אלבום גדול של אומן דגול. אני לא רואה בסביבה אומן כל כך אדיר, שהיה יכול לכתוב שירים עמוקים ורבי-רבדים כמו "צדיק" ו"דע בני אהובי", שני הסינגלים שיצאו מהאלבום, כולל קליפים מעולים. אני לא מכיר עוד אומן שהיה כותב שיר כמו "החקלאים", עם שורת המחץ "והשמיים לא רוצים לבכות", או "עוד טיפה" עם הכינור השמיימי של גדי פוגטש. או "אברם (חדר 202)" על אומן דגול אחר, אברהם אבוטבול ז"ל. מה שנקרא, בחברה טובה.

מבחינה מוזיקלית, חלקים גדולים באלבום מותירים הרגשה של קברט, אופרת רוק ומה שביניהם. המורכבות של חלקם יותר סיפורית מאשר מוזיקלית, וזה בפירוש לא דיסק שאפשר להבין ולהתמכר אליו מההאזנה הראשונה. ואולי טוב שכך. כמו תמיד אצל שולי, צריך לקלף את הגלדים, לגדול ביחד עם המוזיקה, לגלות בה רבדים-רבדים. וכמובן שבסופו של דבר זה משתלם. מאוד.

אבל לא הכול מושלם. כלומר קרוב למושלם, אבל בקונטקסט הכללי, הטענה שלי כלפי שולי רנד קשורה ולא קשורה לאלבום: למה לגנוז כל כך הרבה? למה לא לפנק יותר את הקהל שלך, ולשחרר יותר סינגלים או שירים קצת יותר בספונטניות? לא הכול חייב להיות מהונדס בצורה מושלמת. אפשר לשחרר. ואל תשכח שהרווח הכי גדול יהיה השחרור מהשאלה הקבועה והמעיקה "נו שולי, אז למה האלבום החדש מתעכב?".