זה היה בהפסקה, כשישבנו כמה חברות והרצנו קטעים על כל מיני דברים.
השיחות האלה הן קצת כמו תחרות, מי תספר משהו יותר מצחיק מהשנייה, מי תהיה יותר שנונה ומשעשעת. זו לא תחרות רשמית, אבל כשאין לי משהו מצחיק לספר אני מרגישה די נבוכה וחנונית, וככה זה בטח גם אצל האחרות. הפעם דווקא היה לי משהו ממש מצחיק לספר על אחי הקטן, וכל הבנות נקרעו מצחוק. "גדול", נשנקה תמר מרוב צחוק, "איזה אח קרוע יש לך".
הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, שלא שמתי לב ליערה שהתחילה לספר אחריי משהו, שכנראה חשבה שהוא מצחיק. בחצי אוזן הבנתי שיש שם איזה סיפור עם המוכר במכולת, אבל לא טרחתי להקשיב. יערה התחילה לגמגם קצת כשראתה שהבנות מביטות בה בחצי שעמום. הסיפור כנראה לא היה באמת מצחיק, וכשהיא סיימה הן גיחכו רק כדי לצאת ידי חובה. לא יודעת איך יצא לי המשפט הזה, אולי בגלל שהרגשתי הכי מצחיקה בעולם. אבל אמרתי ליערה: "את הבדיחות האלה כדאי באמת לשמור למכולת, אולי שם הן יותר מצחיקות". התכוונתי להגיד שאם היינו שם, זה אולי היה מצחיק יותר, אבל שנייה אחרי שהוצאתי את המילים מהפה הבנתי שאף אחת לא הבינה את זה כך. יערה החליפה צבעים במבוכה, וכולן חייכו כאומרות: "כן, יערה הזאת לא באמת מצחיקה כמונו".
יערה מלמלה משהו כדי להיחלץ מהמצב המביך, אבל אני כבר הבנתי שעשיתי משהו נורא, אפילו שבכלל לא התכוונתי. יערה ואני היינו חברות די טובות, ועכשיו ביישתי אותה מול כולן. איך אוכל לתקן את זה?
כל השבוע ניסיתי לכרכר סביב יערה. בהתחלה קניתי לה כל מיני ממתקים והשארתי לה אותם על השולחן עם פתקים חמודים כאלה. אחר כך נתתי לה להעתיק את הסיכומים שלי בשיעור תורה, שידעתי שהיא תמיד מתקשה בו. כשהייתה לה תורנות ניקיון בכיתה, התנדבתי להחליף אותה. אבל כל אלה לא נראה ששינו משהו ליערה. הרגשתי שהיא מתנהגת אחרת. היא כבר לא צחקה איתי, לא הראתה לי את הכיפות המיוחדות שהיא סורגת, ולא כיבדה אותי בעוגה שאמא שלה שולחת איתה כל יום להפסקת צהריים.
יום כיפור התקרב. ידעתי שלא אוכל להיכנס ליום הזה בלי לדעת שיערה סולחת לי. אבל מה אוכל לעשות? ישבתי על הספה בפנים מהורהרות וניסיתי לחשוב על מוצא. אחי הגדול עמיחי ישב ליד השולחן ועיין בספר. הוא הרים את עיניו אליי, התבונן בי טוב טוב ושאל: "מה קורה? על מה את חושבת כל כך חזק? קרה משהו?". עמיחי מכיר אותי היטב, לא יכולתי להתחמק. סיפרתי לו מה קרה עם יערה, ושאני מנסה לחשוב איך לפייס אותה. עמיחי הזמין אותי לשולחן והקריא לי מהספר: "הנה, את רואה. הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר שקודם כול חייבים לרצות את החבר, כלומר בצורה הכי פשוטה לבוא אליו ולבקש ממנו סליחה בדיוק על מה שעשיתי לו. בלי זה, אין באמת סליחה ותיקון של המעשה, גם אם תקני לה מיליון מתנות".
למחרת חיכיתי להפסקת עשר, אבל לא הצלחתי למצוא אומץ להוציא את המילים מהפה מול יערה. ניגשתי אליה, והתחלתי לגמגם כל מיני משפטים סתמיים. יערה התבוננה בי במבט חודר שמכיר אותי באמת, ואמרה: "מה את רוצה להגיד? אל תתביישי, זה בסדר". "אמממ... סליחה שפגעתי בך לפני כולן", המילים נפלטו מפי כמו גחלים לוהטות. הסמקתי עד שורשי שערותיי, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה, יערה חיבקה אותי חזק ואמרה: "בטח שאני סולחת, אנחנו הרי החברות הכי טובות! תודה שהיה לך אומץ...".