הבוקר, יומיים לפני יום כיפור, החלטנו לעלות מעשהאל לירושלים כדי לבקר את סבתה של אשתי. כמה חיכינו לנסיעה הזו. כמה פעמים דחינו אותה.
עצרנו בצומת הגוש, ישבנו לכוס קפה זוגית כשלצדנו בעגלה הילדה המתוקה שנולדה לנו רק לפני שלושה חודשים.
ואז זה קרה. החלו יריות ממש מחוץ לדלת הקניון שמולה ישבנו. החלה מנוסה של אנשים לגרם המדרגות שהיה מאחורינו. אני תופס את העגלה שלא תעוף במדרגות בשטף האנשים שרצים בבהלה. לבסוף מישהו לוקח את התינוקת ומשחרר אותי לפעול. הכל קורה מהר, אני דורך את הנשק ורץ לזירת הפיגוע.
דממה. ביציאה מהקניון אני רואה מולי מחבל נתעב. פניו מבלבלות אותי, מחד נער בן 16, אבל כזה שכרגע דקר והרג יהודי. אני נעמד מעליו באקדח שלוף, מזיז את הסכין הצידה וצועק לעברו שלא יעז לזוז.
מולי היהודי הגיבור שנדקר ירה במחבל והתמוטט. המחבל בהכרה מלאה. כעת עוברת המחשבה לירות בו או לא? הוא מסכן אותנו או לא? מסביב התחילה התקהלות, צילומים.
איזה מחשבת חולשה לעזאזל. עם ישראל כולו מצפה מאיתנו להרוג את המחבל הנתעב, שלא יצא חי מזירת הפיגוע. אותה גבורה של הנרצח צריכה להמשיך גם אלינו. מה אלו המילים הללו 'מנוטרל'? יש סכנה או לא? מה זו הפקודה הזו שמתחילה לחשב חשבונות ואוסרת על חיילים לירות במחבל נפשע? מחבל זה מחבל. אסור להתייחס למבט המבולבל שלו בעיניים לאחר מכן.
ניגשתי לטפל בנדקר. עשינו מה שאפשר. עם ישראל במיטבו: פרמדיקית שמצטרפת, כונני מד"א, והצבא. מחד אנו מטפלים בפצוע האנוש נאבקים על חייו ומאידך מגיע צוות מד"א ומטפל במחבל הנתעב צוות ליד צוות, מיטה ליד מיטה כתף ליד כתף.
ריבונו של עולם, עוד יומיים יום הכיפורים. מה אתה רוצה מאיתנו? מה אתה רוצה מעם ישראל? תן לנו את הכוחות לשנות את הפקודות האומללות הללו. תן לנו את השכל לחשוב מחשבות נכונות. מחשבות טהורות שיודעות באמת להבדיל בין רע לטוב בין רשע לצדיק.
ריבונו של עולם, תן לנו את הכלים לשנות את הדברים שצריכים שינוי במדינה.
נסענו משם. בדרך שמענו את הבשורה המרה על מותו של ארי פולד הגיבור הי"ד. ובראשנו חולפות להם מילות התפילה של יום הכיפורים: "מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו".