בלבול מוסרי

ההודעה הכמעט אוטומטית בבוקר שאחרי רצח ארי פולד הי"ד, על כך שצה"ל "מדד את בית המחבל לקראת הריסתו", לא צריכה לגרום לבני משפחתו של הרוצח מיטא להזדרז יותר מדי בפינוי החפצים מהבית.

הידיעה רצה במבזקי החדשות כי הפוליטיקאים משחררים קיטור בציוצים לוחמניים בטוויטר, ובאתרים חייבים הרי לדווח על משהו, אבל ניסיון העבר מלמד שהדחפורים לא ימהרו לעלות על המבנה.

המשפחה תטען שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע ואפילו דיווחה לרשויות (ארגון שמאל כזה או אחר במימון אירופי יסייע להם), ובג"ץ מצידו ידון בנחת. יש זמן. בדרך כלל זה נגמר באיטום של חלק מהבית, לפעמים בהריסת חדר בודד. וזה עוד לפני הטיעון החדש-ישן שנשלף בקלות על עבר נפשי מפוקפק של המחבל.

את השיטה הזאת אני מכיר מכלי ראשון. ביתו של המחבל שרצח את אחי שלום לא נהרס. למען האמת, אפילו ויתרו על ההצגה של המדידות בבית שנמצא בתחומי ירושלים. בהתחלה המחבל טען שמדובר בתאונה, אחר כך בהליך משפטי מתיש הוא ביקש דחייה ועוד דחייה כדי להציג חוות דעת פסיכיאטרית. רק כמעט שנתיים אחרי הפיגוע, בית המשפט המחוזי הרשיע אותו ברצח ושלח אותו למאסר עולם. בכל הזמן הזה, כשיש ספק לגבי מצבו הנפשי, איש לא חשב להרוס את הבית. אחרי ההרשעה הסבירו לנו שחלף זמן רב מדי ואפקט ההרתעה אבד, אז כבר לא יהרסו.

גורם משפטי אמר לי אז שלא לציטוט, שהם מעדיפים אפילו לא לנסות, מפחד שבג"ץ יקבע תקדים רשמי שימנע הריסות בתים אחרי פרק זמן מסוים. זאת אם כן השיטה: המחבלים ומשפחותיהם ינצלו כל פסיק וכל הליך במערכת המשפט הישראלית, ביודעם שגם אם יצאו וידם על התחתונה, עצם הזמן שחלף הוא ההישג.

מערכת צדק אכן צריכה לשפוט צדק. זכויות הנאשם, גם במעשים החמורים ביותר צריכות להישמר. אבל יש פה בלבול בכל מה שנוגע לטרור: הניסיון להתמודד עם מחבלי האויב בכלים רגילים של המשפט הפלילי, כאילו פיגוע דקירה לאומני שווה לסכסוך שכנים שבמהלכו נשלף סכין, נועד לכישלון ונובע מבלבול מוסרי. ועדת שחרורים כמו זאת שצה"ל ביקש להקים השבוע למחבלים, וקיצור עונש - אלו כלים מאזנים במערכת צדק של חברה שמבקשת לאפשר שיקום, חרטה והשתלבות של העבריין חזרה במעגל החיים. ההתחשבות ברקע הנפשי נועדה לוודא שמי שאינו אחראי למעשיו לא יישא בחומרת הדין של רוצח בכוונה תחילה. אבל השיקול הזה לא רלוונטי במלחמה.

גם אם נגיד שלחלק מהמחבלים יש רקע של חוסר יציבות נפשית. אז מה? מה המשמעות של הטענה לאי שפיות? כל מי שיוצא לרצוח, בהגדרה, הוא כנראה בעל נפש מעורערת. אנשים נורמליים לא רוצחים בדם קר. אבל כשמדובר באויב שרוצה להשמיד אותך, היסוד הנפשי האישי לא רלוונטי.

אותה מערכת שלא יודעת לעשות את האבחנה המתבקשת הזאת, גם לא יודעת לעצור את קייטנת הכלא של האסירים הביטחוניים, שבחלק מהתחומים תנאיהם משופרים ונוחים יותר משל סתם אסירים פליליים. חמור מכך, ממשלת ישראל רואה בפיגועים הללו משהו שאפשר "להכיל". ככל שרף ההתלהמות של בכירי הקבינט עולה, ברור שהמדיניות לא הולכת להשתנות. החגים יבואו, סערת הנפש תשכך, ואותם טקסטים יישמעו חלילה אחרי הפיגוע הבא.

באופן אישי אחרי החגים אני אצטרך להגיע לבית המשפט העליון. המחבל שרצח את אחי הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין. אין לי פה דאגה פרטית. המערכת צריכה לשפוט, ואלו הכללים, אבל יש משהו מקומם בהלך הרוח כאילו ענישת המחבלים היא עניינן של משפחות שכולות. האינטרס הוא של הציבור כולו, לא של הנרצח הקודם אלא של הנרצח הבא. ארי פולד הי"ד הבין את זה היטב. פוסט ששיתף בפייסבוק (עם איור חד של אור רייכרט) נוגע בדיוק בגיחוך של הדיון המשפטי מה אורכה של הסכין כדי לגבש הרשעה ברצח. כשמחבל תוקף אין משמעות ואין הבדל בין שמונה סנטימטרים ל‑12. "לכבוד בית המשפט", הוא כתב, "איבדתם את חוש המוסר". הסכין שננעצה בגבו של פולד, אגב, הייתה ארוכה מספיק. לפחות הפלפול המשפטי ייחסך הפעם.

דילמת המנדטים של נתניהו

בכל פעם שנתניהו מניח על השולחן את היוזמה להוריד את אחוז החסימה, יודעות השותפות שמחשבת הבחירות שבה הוא משתעשע רצינית יותר. ראש הממשלה, שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, דואג לגורלן של שותפותיו הקטנות לקואליציה, ואילו הן, באופן פרדוקסלי, דוחות בתוקף את ההצעה שתסיר מעליהן את האיום שעלול להתממש ביום רע במיוחד, או בקמפיין מוצלח מדי של נתניהו שישתה אותן בקשית.

השבוע הוא הציע הורדה מופחתת, רק בחצי אחוז, כך ששלושה מנדטים יספיקו כדי להיכנס לכנסת, ונתקל בפרצוף זועף של כל שותפיו ללא יוצא מן הכלל. כחלון, שאומנם בסקרים ניצב על 6‑7 מנדטים, אל קהל הבוחרים שלו הוא הפריך ביותר, חושש שאחוז חסימה נמוך יבטיח שאורלי לוי-אבקסיס תהיה בכנסת הבאה, מה שרק יקל עליה למשוך עוד קהל. ליברמן שיזם את העלאת אחוז החסימה בכנסת הקודמת כדי להקשות על המפלגות הערביות, לא מתכוון לשנות כיוון. ממילא מהמילה שלו לא נשאר הרבה.

בנט, שבתחילת הקדנציה עוד תכנן להיפרד מתקומה, מפחד עכשיו דווקא מהתרחיש שבו תקומה תהרהר בריצה נפרדת בחסות אחוז חסימה נמוך, או לפחות תשפר את יכולת המשא ומתן שלה מולו כשיבואו להרכיב את הרשימה, כשמהצד השני הוא לא יצליח לגדול על חשבון הליכוד, וכך יצטמק אל מתחת לשמונה מנדטים ויאבד סופית את חלום ראשות הממשלה.

ביהדות התורה המפולגת והמסוכסכת, אחוז חסימה נמוך יאפשר אולי היפרדות בין ליטאים לחסידים. בדגל התורה הצהירו שהם דווקא לא נגד, אבל ליצמן הבהיר שהרעיון לא מקובל עליו. ובכל מקרה שני הצדדים יודעים שזאת תהיה מכה אנושה לגוש החרדי בכנסת. ואחרון חביב, אריה דרעי, שלנוכח מצב עמודת המנדטים שלו בסקרים שחזרה לגרד את הארבעה מנדטים, דווקא היה אמור להתלהב מהיוזמה, מטיל גם הוא וטו נחרץ ביותר. הוא לא מוכן לתת צ'אנס לאפשרות שאלי ישי, שהיה קרוב מאוד לאחוז החסימה, ייכנס לכנסת הבאה, גם במחיר סיכון חייו הפוליטיים שלו עצמו.

מול החשבונות הפוליטיים המקומיים האלה נתניהו רואה תמונה אחרת לגמרי. ההצהרה שלו על שאיפה לארבעים מנדטים הייתה איום על השותפות שנועד להזכיר מי הבוס, ולהחזיר לידיו את השליטה בתזמון הבחירות, אבל בפועל יציבות הגוש חשובה לו בהרבה מאשר להכניס עוד כמה עסקנים בעשירייה הרביעית של הליכוד. הוא חרד ממצב שבו הוא יצליח מדי והליכוד יגרוף קולות על חשבון מפלגות הלוויין, כך שאחת או שתיים מהן תישארנה בחוץ. במקרה כזה הוא לכאורה ינצח בבחירות, אבל לא יוכל להרכיב את הממשלה.

מנגד, בפעם הראשונה בחייו הפוליטיים נתניהו כן רואה ערך במספר המנדטים שיקבל הליכוד, מעבר לסך המושבים שיקבלו השותפות הטבעיות שמבטיחות לו גוש חוסם. אם יחצה את ה‑35, כך הוא מעריך, מנדלבליט ובג"ץ יתקשו לדרוש ממנו להתפטר גם אם יוגש כתב אישום. יהיה זה משבר חוקתי חריף אם השופטים יפסקו כי אינו יכול המשיך לכהן, אחרי שהעם בהכירו את החשדות וביודעו את האישומים יביע בו אמון חסר תקדים. הדחה בתרחיש כזה תהיה מהפיכת המשפטנים. לא פחות.

על החבל הדק שבין שני החשבונות הללו, נתניהו לא מפסיק להלך. הוא לא ייצא לבחירות יזומות לפני שיבטיח לעצמו קואליציה יציבה לאחריהן, אבל גם לא יתמהמה מדי, כדי להספיק להיבחר מחדש לפני שיוגש נגדו כתב אישום. ויש עוד שיקול נוסף: אם ימשוך עד חודש יולי, יעקוף את בן גוריון בחשבון הכולל של ימי כהונה. סמל קטן, אבל לא כזה שנתניהו בעל החוש ההיסטורי יזלזל בו.

לתגובות: [email protected]