"ארי תמיד הלך בחזית"

האתר של 'תורה דוגו', אומנות לחימה ייחודית, עדיין מודיע היכן ובאילו שעות יתקיימו השיעורים של המדריך ארי פולד, בעל חגורה שחורה, דאן 3.

האתר עוד לא עודכן בכך שהמדריך החזק, הגבוה והרחב, שהשרה ביטחון על כל הסובבים אותו, כבר איננו. מחבל צעיר, נער אכזר, תקף אותו מאחור. לכל מי שמכיר אותו לא היה צל של ספק שאילו היה המחבל תוקף אותו פנים אל פנים, לא היה לו סיכוי.

"לך לכיסא הכבוד, תדרוש בעוצמות שרק אתה מכיר את כבודו של עם ישראל", ביקש איתן פולד מאחיו הגדול, ארי, בהלוויה שהתקיימה בתחילת השבוע בגוש עציון. למרות העיתוי המאתגר שבין שבתות וחגים ולמרות השעה הקרובה לחצות, הגיעו המונים ללוות את ארי בדרכו האחרונה. ביום וחצי שהותיר הזמן לשבת שבעה, פקדו את ביתו אלפי אנשים מכל גוני הקשת. כאלה שזכו להכיר וכאלה שלא. גם מי שלא הכיר אותו קודם למד עליו, על מהותו, מהסרטון הקצרצר שתיעדו מצלמות האבטחה. ארי נדקר. הוא קם, מתנודד מעט, מתייצב, רץ אחרי המפגע ויורה בו בכוחותיו האחרונים. הכול כדי למנוע ממנו לרצוח עוד יהודים.

ארי פולד עלה לישראל מארצות הברית בגיל 18 כדי ללמוד בישיבת נתיב אריה שמיועדת לתלמידי חוץ לארץ. אחר כך התגייס לגולני ונישא למרים. לזוג נולדו ארבעה ילדים - שתי בנות ושני בנים, הגדולה שבהם בת 22 והצעיר בן 12. ארי עבד במגוון דברים "שכולם נתינה לזולת", אומר חברו ושכנו במשך שנים ארוכות, יחיאל פישמן. "הוא היה מורה לאנגלית ומורה לאומנויות לחימה, אסף כספים ל‑Standing Together, ארגון שמטרתו להודות ולצ'פר את חיילי צה"ל. הוא היה משיג מגשי פיצות ובשרים והולך בעצמו לעשות על האש לחיילים, למרות שהיה לו סדר יום עמוס". ארי מאוד אהב את שירות המילואים. מפקדו שספד לו בהלוויה אמר: "הוא התייצב לכל מילואים, היה האבא של כל החיילים, אין משימה שלא ביצע ביעילות ובשמחה והשרה אווירת ביטחון". כשהמפקד היה מחפש את הגב החסון והרחב של ארי כדי להנחית עליו כאפה שהייתה מפרקת כל אדם אחר לגורמים, נהג ארי לומר לו: "אילן, אל תדגדג אותי".

"כשהוא רק התחתן עם מרים והם רצו לטוס לחו"ל", מספר פישמן, "עיכבו אותו בשדה התעופה כי לא היה לו טופס שחרור ממילואים. נציג צה"ל שהיה בשדה התעופה חתם לו על מסמך שאישר לו את היציאה מהארץ. מאוחר יותר הבין ארי שחברים שלו נקראים למילואים והוא לא, ועשה הכול כדי לחזור לשירות". והוא חזר במלוא המרץ. גם כשקיבל פטור מפאת גילו, הוא קרע את המכתב בגאווה והתייצב למילואים הבאים. ארי, מספר פישמן, היה חבר למופת. "חברים מאוד אהבו אותו. הוא הצחיק וסחף תמיד את החברים ועשה הכול במאור פנים". הצד התורני היה גם מאוד חשוב לו, גם בנראות וגם במהות. "תמיד הלך עם ציציות ארוכות, למד עם הבנים שלו גמרא, מדי ליל שבת רקד עם הבנים ב'לכה דודי'". בעוד שבוע וחצי נחגוג כולנו את שמחת תורה. פישמן לא יודע איך יעברו בבית הכנסת את החג הזה בלעדיו, "בלי הריקודים שלו ושל הילדים. הם תמיד היו סוחפים את כל הקהל אחריהם".

ההלוויה של ארי הסתיימה רק לפנות בוקר. היו שם הרבה כאב ובכי, אך גם נחישות ואמונה. "הוא שידר את זה תמיד גם בבית וגם בקהילה. המסרים שלו אינם משתמעים לשני פנים. מסרים שמחזקים את העמידה והאמונה בעם ישראל, בארץ ישראל ובתורת ישראל. הוא משאיר אחריו נעליים ענקיות שאני לא יודע אם נצליח למלא, אבל זה לא יחליש אותנו", אומר פישמן.

"לא מתנצל ולא אפולוגטי"

אחרי הרצח עלו אל פני השטח סיפורים רבים על ארי. כל אחד מהם האיר את אישיותו רבת האורות מזווית אחרת. הרב שי ויצמן, תושב נתיב האבות, הכיר את ארי. תחילה כתלמיד שלו לאנגלית, בהמשך כמבוגר שפוגש איש חסד, איש של מתן בסתר. "הייתי בקשר עם משפחה שנפגעה קשה מאוד בהתנתקות. היא הייתה ממש מפורקת. ארי היה עובר אחרי התפילה בין בתי כנסת ואוסף בשבילה צדקה. הוא חיבר את העיר אפרת להתנתקות בהיבט הכלכלי וגייס כספים. בהמשך הבנתי שהוא גם השתמש בקשריו בחו"ל כדי לאסוף סכומים נכבדים". את הכסף העביר למשפחה דרך עמותה מסוימת. "יום אחד הצעתי לו לפגוש את המשפחה, הוא סירב, הוא לא רצה שזה יתפרסם. רק כשהבעל למד מקצוע והצליח לפרנס שוב את המשפחה, הוא הבין שאפשר להפסיק". הרב ויצמן מספר שזו לא הייתה המשפחה היחידה שלה סייע. פולד עזר לכמה וכמה משפחות שההתנתקות הותירה אותן בלי גב כלכלי.

ביום ראשון, כמה שעות לפני הלוויה, הרימו חברי כיתת הכוננות של אפרת כוסית "לחיים" אחרונה לכבודו של ארי. הוא היה חלק מהם שנים ארוכות. תחקיר הפיגוע העלה שארי לא רק רדף אחרי המחבל וחתר למגע, אלא הספיק להזהיר אזרחים וגם ניסה ליצור קשר עם המוקד כדי להזעיק עזרה. ליאור שורקה היה עם ארי בכיתת הכוננות של היישוב. במשך שש השנים האחרונות הם חלקו את האימונים וערבי הגיבוש וגם את ההקפצות.

"ארי אהב לצלם את כל האימונים, את כל תרגילי ההפתעה. הוא תמיד מינה אותי לצלם ואז היה מעלה את הסרטון לרשת ומוסיף לזה אמירה ציונית", אומר שורקה. "ארי תמיד הגיע לכל אירוע, הוא תמיד היה קופץ בין הראשונים. תמיד הלך בחזית של כיתת הכוננות, שמח, בעל לב רחב, תמיד המסמר". כיתת כוננות היא לא משחק ילדים. הכוננים מגיעים לא פעם ראשונים לאירועי הביטחון ומסכנים את עצמם. "הוא אף פעם לא פחד. תמיד רץ להיות ראשון. רוחו ונשמתו היו למען ישראל. הוא עמד להשיק אתר חדש באנגלית שיסביר את זכותנו על הארץ. הוא כל כך התרגש לקראת הפרויקט, אבל כבר לא יספיק להשלים את זה לצערי", אומר שורקה וקולו נשבר.

עם היוודע דבר הפיגוע ביום ראשון, הגיעו לרן בר יושפט, סמנכ"ל 'קהלת' ופעיל הסברה, בזה אחר זה טלפונים מחו"ל. מישהי משבדיה ומישהי מארצות הברית, טלפון מאנגליה ועוד. כולם פעילים פרו-ישראלים. "מישהי בכתה בטלפון ולא הצליחה לדבר במשך דקה שלמה. אחר כך הסבירה שארי דיבר איתם ולימד אותם איך ומה לומר. הוא העביר להם סדנאות". ארי היה פרויקט הסברה של אדם אחד, בעיקר בשפה האנגלית. בר יושפט הכיר אותו על הרקע הזה. "מישהי אפילו אמרה לי שהיא חושבת שסימנו אותו ורצחו דווקא אותו, כי הוא פוגע בתדמית של הרשות הפלשתינית". בר יושפט לא מסכים עם ההשערה הזאת, אבל אומר כי "זה מוכיח מה אנשים חשבו על הכוח ההסברתי שיש בידיו".

ארי תיחזק בלוג וחשבון טוויטר והרבה להתראיין בבמות שמשדרות לחו"ל. הוא השתתף גם בתוכנית 'Israel Frenemies' של רשת הטלוויזיה ILTV, שבנויה מעימות של איש ימין מול איש שמאל. הערוץ, המשודר ברשתות החברתיות, פונה לכל דוברי האנגלית ברחבי העולם. "אהבתי את הסגנון של ארי שהוא לא מתנצל ולא אפולוגטי, הוא שם את הדברים על השולחן. הוא ידע להתאים את הדברים לקהל. הוא לא רק דיבר באנגלית. הוא דיבר אמריקאית".

במסגרת התוכנית פגש פולד יריבים משמאל, בהם למשל יריב אופנהיימר. עם היוודע דבר הרצח פרסם מזכ"ל 'שלום עכשיו' לשעבר סרטון שבו נראה פולד כשהוא קושר לאופנהיימר את העניבה, רגע לפני שיתווכחו בלהט. "אני בהלם מוחלט, עצוב ומזועזע, גם ברמה האישית", כתב אופנהיימר בפייסבוק, והוסיף לתאר את ארי: "‏אידיאולוג אמיתי, מאמין בדרכו. עצוב לי כל כך, עליו ועל משפחתו. ‏יהי זכרו ברוך". בר יושפט מוסיף: "ארי הראה שאפשר להתווכח בצורה מאוד חריפה אבל בסוף ללחוץ ידיים". אנשים שהכירו אותו דרך מפעל ההסברה שלו, שכלל סרטונים בלייב מהכותל, מזירות פינוי וגם מהרחוב, הבטיחו שימשיכו את דרכו. "הנפח שהרצח תופס בטוויטר ובפייסבוק הוא חריג. אנשים שמתעסקים בשיפור תדמית ישראל בארץ ובעולם משתפים, מספרים ומתאבלים".

האם זה קשור לאופן שבו הוא קם מיד אחרי שנדקר, רדף אחרי המחבל וירה עליו?

"לא. בישראל יש לנו המון גיבורים. אנשים התקשרו אליי מיד אחרי ששמעו שהוא נרצח, הם אפילו לא ידעו את הסיפור. הם היו נסערים בגלל שנרצח כאן מסבירן. לוחם שלא רק לחם בכיתת הכוננות, אלא לחם למען ישראל".

אבסורד הדו-קיום

יישובי גוש עציון מבדלים את עצמם לא פעם מיישובי יהודה ושומרון. הם מציגים את עצמם לא פעם כיישובי הקונצנזוס. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שהביטויים "צומת הגוש" או "מתחם הקניות של הגוש" נשמעים יותר מדי במהדורות החדשות, ובהקשרים קשים ועצובים.

"אם לוקחים את פיגועי הבודדים של המחבלים ללא השתייכות ארגונית, אין ספק שהגוש מוביל. מרבית האירועים מתרחשים שם", אומר סא"ל במיל' שלומי וקנין, קב"ט מועצת יש"ע. הוא גם מסביר מדוע. "המחבל שרצח את ארי פולד רצה להגיע למערת המכפלה. כשהוא ראה שהכול חסום הוא הלך למקום שיותר נוח להגיע ולבצע בו פיגוע. זה חלק מהאבסורד. הפלשתינים יורים לעצמם ברגל. הם הולכים למקום שחרת על דגלו שיתוף, ודווקא שם הם הולכים לבצע פיגוע. הם אלה שעלולים להיפגע מזה. אבל הם לא עושים את החשבון הזה".

אז אולי היהודים צריכים לעשות את החשבון? אולי אם מתחם שפתוח לכולם עולה בדמם של כל כך הרבה יהודים, צריך לחשב מסלול מחדש?

וקנין מסביר שבידוק הדוק יותר בכניסה למתחם לא יעזור. "מה הבעיה להיכנס בלי נשק אבל לקנות סכין ברמי לוי, או לשבת במסעדה ולקחת את הסכין משם?". מצד שני הוא לא חושב שאפשר לסגור את הגוש, על מתחמי הקניות שלו, לכניסת ערבים באופן הרמטי. "הנה, בסוכות לא ייכנסו פלשתינים ליישובים היהודיים. כשזה קורה, ביישובים מתלוננים שלא נקי, כי המנקים לא נמצאים. אנחנו יוצרים הדדיות מסוימת שיש בה חריגים ויש יוצאים מן הכלל. להגיד שהכלל מת עלינו? לא, אבל במרקם החיים שנוצר יש אפשרות לחיים משותפים מסוימים".

אז איך בכל זאת מצמצמים את הפיגועים?

"כל העשייה הנוספת שנדרשת היא בצד הפוליטי: הריסת בתים, ביטול לימודי האסירים וטיפול בתשלום שמועבר למשפחות הרוצחים. אני מאמין שההרתעה צריכה להיות הרבה יותר משמעותית". וקנין אומר שמספר הפיגועים בשנה האחרונה הצטמצם "למרות שכל אחד מההרוגים הוא מאה אחוז הרוג", הוא מדגיש. ובכל זאת "הרס הבתים ופגיעה בפרנסה מונעים פיגועים. יש פיגועים שאנשים רצו להוציא ונמנעו. המחבל שרצח את ארי פולד היה בן 16. אנשים שואלים אותי מה, אכפת לנער בן 16 מהבית של המשפחה שלו? אני חושב שכן".