1
את אחוז החסימה בבחירות לכנסת צריך להוריד. לפחות לכדי שני אחוזים, ואף למטה מזה.
לא משום שזה מה שנתניהו רוצה כעת, וגם לא בגלל החשש שש"ס או ישראל ביתנו לא יעברו את אחוז החסימה והמנדטים שלהן יחסרו לגוש הימין. את אחוז החסימה צריך להוריד קודם כול בשם הצדק ולמען הדמוקרטיה. כי צריכה להיות סיבה טובה מאוד כדי להצדיק הצבת משוכה מלאכותית שמונעת מדעה מסוימת ייצוג בבית הנבחרים. כל עוד לדעה זו יש חלק יחסי של אחד מתוך מאה ועשרים מכלל הבוחרים, לא ברור מה ההצדקה לכך שלא יהיה לה גם ח"כ אחד מתוך מאה ועשרים ח"כים. אם יש בכלל הצדקה להצבת אחוז חסימה, הוא צריך להיות נמוך ומינימלי. כי ככל שאחוז החסימה עולה, כך גדל מספר הבוחרים שקולותיהם נזרקים לפח והם אינם זוכים לייצוג.
2
כדי להמחיש את חוסר הצדק, קחו למשל את עוצמה יהודית, כפי שנקראת כעת מפלגתם של מיכאל בן ארי וברוך מרזל. על פי כל ההערכות והתקדימים, למפלגה הזאת יש גרעין קשה של תומכים בשיעור של לפחות מנדט אחד או שניים. ואכן, בבחירות לכנסת ה‑18 הם חברו ביחד עם מפלגות מולדת ותקומה לרשימת האיחוד הלאומי בראשות ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה), והכניסו מטעמם לכנסת את ח"כ מיכאל בן ארי.
בבחירות לכנסת ה-19 האיחוד הלאומי נחלק לשניים: תקומה חברה לרשימה משותפת עם הבית היהודי בראשות בנט, בעוד הח"כים מיכאל בן-ארי ואריה אלדד רצו ברשימה משותפת משלהם שנקראה עוצמה לישראל. עוצמה לישראל זכתה ב‑1.76 אחוז מקולות הבוחרים, תוצאה שאמורה להכניס בקלות לפחות ח"כ אחד. אבל אחוז החסימה נקבע אז על 2 אחוזים, תוצאה שמכניסה לכנסת שני ח"כים ועוד משאירה הרבה עודף. וכך, בגלל אחוז החסימה הגבוה, 1.76 אחוז מהמצביעים בישראל נותרו חסרי ייצוג בכנסת. 66 אלף קולות ירדו לטמיון ולא קיבלו נציג לכנסת, בעוד המדד לקבלת ייצוג בכנסת מטעם הרשימות שהצליחו לעבור את החסימה נקבע על פחות מ‑30 אלף קולות לכל ח"כ. על פי שיטת אחוז החסימה הנהוגה אצלנו, כדי שקולותיהם לא ילכו לפח היו אמורים אותם 66 אלף איש להצביע למפלגה שהם לא באמת תומכים בה. לא צודק, לא דמוקרטי.
3
לקראת הבחירות לכנסת ה‑20 הועלה אחוז החסימה באופן דרמטי עד לכדי 3.25 אחוזים. ההחלטה התקבלה בלחצו של אביגדור ליברמן, במסגרת מה שכונה חוק המשילות. האופוזיציה משמאל, שהתנגדה למהלך, טענה שמטרתו של ליברמן היא לגרום לכך שחלק מהמפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה ויימחקו מהמפה הפוליטית. בפועל, העלאת אחוז החסימה השיגה תוצאה הפוכה. כדי להבטיח שיצליחו לעבור את אחוז החסימה, המפלגות הערביות שהיו קטנות ומסוכסכות ביניהן התכנסו יחדיו לרשימה המשותפת, שהפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת ה‑20. באדיבות היוזמה של ליברמן יש היום בכנסת ישראל מפלגה אנטי-ציונית חזקה עם לא פחות מ‑13 מנדטים. וכך למשל, על פי דיווחו של כתבנו ניצן קידר לפני שבועיים, זכתה משלחת ח"כים ערבים להיפגש עם שרת החוץ של האיחוד האירופי ולמחות באוזניה על חוק יסוד הלאום שהתקבל לאחרונה בכנסת. על פי דברי פקיד באיחוד האירופי, שרת החוץ פינתה להם מזמנה בשל העובדה שמדובר בנציגי מפלגה משמעותית, השלישית בגודלה בישראל.
4
נחזור למפלגת עוצמה יהודית. בבחירות לכנסת ה‑20 היא חברה למפלגת יחד בראשות אלי ישי, כשהפעם ברוך מרזל מייצג אותה ברשימה המשותפת. יחד קיבלה בבחירות יותר מ‑125 אלף קולות, כמעט שלושה אחוזים מהמצביעים, אבל נותרה בחוץ משום שאחוז החסימה נקבע, כאמור, על 3.25 אחוזים. אגב, במפלגות שכן הצליחו לעבור את אחוז החסימה, המדד לקבלת ייצוג בכנסת ה‑20 נקבע על כ‑33 אלף קולות לכל ח"כ. מה שאומר שאלמלא אחוז החסימה הגבוה, יחד הייתה מקבלת לפחות שלושה ח"כים ואולי אף ארבעה. לא חייבים להיות מתומכי אלי ישי או ברוך מרזל כדי לראות שנעשה כאן עוול. למשוואת חוסר הצדק הזה יש להוסיף כי מפלגה שמתנדנדת על סף אחוז החסימה גם מפסידה בוחרים שחוששים שקולם ייזרק לפח, אך היו שמחים לתמוך בה אילו אחוז החסימה היה נמוך יותר.
5
תומכי אחוז החסימה הגבוה טוענים שהוא מגביר את המשילות ומונע סחטנות של מפלגות קטנות. הטענה לא ברורה, שהרי אף אחד לא מונע מהמפלגות הגדולות והבינוניות להרכיב ביחד קואליציה שאינה נזקקת לחסדיהן של המפלגות הקטנות. זאת ועוד, המציאות מוכיחה שמפלגות בינוניות יכולות להיות סחטניות לא פחות, ולנצל את התלות הקואליציונית בהן כדי להשיג הרבה מעבר למה שהולם את כוחן היחסי.
בבחירות האחרונות נתניהו רצה להרכיב קואליציה עם יש עתיד, המפלגה הציונית השלישית בגודלה. אבל יאיר לפיד עשה חשבון פוליטי והעדיף לבנות את כוחו מהאופוזיציה. אחר כך הוא יתלונן על הכוח המוגזם שיש למפלגות החרדיות בגלל התלות של הקואליציה בהן.
גם אביגדור ליברמן, שותף טבעי לקואליציית נתניהו, העדיף להישאר בתחילת הקדנציה באופוזיציה עם ששת המנדטים שלו. כך יצאה הממשלה הנוכחית לדרכה כשהיא נתמכת על ידי קואליציה צרה של 61 מנדטים בלבד. בקואליציית 61 לא רק מפלגות קטנות זוכות לכוח לא פרופורציונלי, אלא גם ח"כים בודדים ממפלגות גדולות. כך למשל יכלו בתחילת הקדנציה שני ח"כים מהליכוד, דוד אמסלם ואברהם נגוסה, להכריז על מרד עקשני בקואליציה עד שראש הממשלה ייכנע לדרישתם להעלות עוד 9,000 איש מאתיופיה. ליברמן עצמו, בתמורה להצטרפותו לקואליציה מאוחר יותר, הצליח לקבל לידיו לא פחות מאשר את התיק החשוב ביותר, תיק הביטחון. זאת למרות שהביא איתו לקואליציה סיעה של חמישה ח"כים בלבד, ולמרות שהוא חסר כישורים או ניסיון שיעשו אותו מועמד טבעי לתפקיד. אין ספק שאילו מפלגה דתית הייתה מנצלת את כוחה להישג כזה, הדבר היה מוצג כסחטנות.
6
למרבה הצער, השיקול של הצדק הדמוקרטי כמעט לא משחק תפקיד בדיון אודות אחוז החסימה. תמיכתו של נתניהו בהורדת אחוז החסימה מתפרשת כמתאימה לאינטרסים של הקואליציה שהוא שואף להקים לאחר הבחירות הבאות. ההתנגדות של בנט מתפרשת כנובעת מהרצון לחסום ריצה של תקומה או של מפלגה קטנה אחרת מימין לבית היהודי, שתגרע ממנו קולות ומנדטים. גם ההתנגדות של דרעי מתפרשת כניסיון למנוע מאלי ישי להיכנס לכנסת בפעם הבאה. אז בזמן שכולם מדברים על אינטרסים, אולי כדאי להכניס למשוואה גם שיקולים משונים כמו צדק או דמוקרטיה.
7
לא נסיים את טור הבחירות הזה בלי להתייחס לרעיון שמסתובב לאחרונה בבית היהודי לבטל את הפריימריז – הבחירות המקדימות להרכבת הרשימה לכנסת.
ראשית, צריך לומר שאין קדושה בשיטת הפריימריז. יש לה יתרונות רבים, אך לצידם גם חסרונות לא מעטים. הבולט שבהם הוא המחיר הכלכלי הכבד שמוטל על שכמם של המתמודדים, שעלול גם לדרדר אותם למעשים לא כשרים במהלך גיוס הכספים. מאידך, דווקא לנפתלי בנט יש מחויבות מסוימת לשיטה שבזכותה הפך מצעיר מוכשר ולא כל כך מוכר למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה. ביטול הפריימריז ישאיר טעם לא טוב ויפגע באמינותו.
הבעיה היותר קשה היא התחושה שבנט מגלה חוסר הערכה לחבריו לסיעה ואי אמון בהכרעת מתפקדי המפלגה. שוב ושוב הוא מאותת שהרשימה שהם מרכיבים מקצצת את כנפיו ומפריעה לו למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלו. בעניין הזה חובת ההוכחה עליו, משום שעד כה השריונים שלו לא היו סיפור הצלחה. הוא הצניח לרשימה את ינון מגל, שהתחיל טוב אבל נאלץ לפרוש בנסיבות מביכות. הוא ניסה לשריין את אלי אוחנה ועשה פניית פרסה במהלך שהתגלה כפארסה וגרם נזק. גם קידומה של ענת רוט ברשימה תוך דחיקתה של יהודית שילת לאחור לא הועיל ורק הותיר טעם רע. דווקא איילת שקד, הקלף המנצח שנפתלי בנט הביא איתו למפלגה, לא שוריינה אלא נבחרה פעמיים בפריימריז.
כל זה מוביל למסקנה שאין הצדקה ברורה לביטול הפריימריז. בטח שאין הצדקה למעבר לוועדה מסדרת, שמשמעותה למעשה הרכבת הרשימה לפי בחירת היו"ר, מקורביו ויועציו בדרך לא דמוקרטית. הציונות הדתית היא תנועה שורשית שמאחוריה ציבור גדול ומגוון. היא לא יכולה להיות מנוהלת כמפלגת יחיד, כמו המפלגות של לפיד או של כחלון. אם בנט סבור שיש לו אנשים אטרקטיביים להכניס לרשימה, מוטב שיטרח ויפעל לבחירתם בהליך דמוקרטי על ידי מתפקדי המפלגה או לפחות במרכז המפלגה. הוא עצמו פטור מהתמודדות בסיבוב הנוכחי ולכן יהיה חופשי להקדיש לכך את כל תשומת ליבו. לפחות במקרה של איילת שקד, דווקא הדרך הארוכה הזאת הוכחה כדרך הכי קצרה והכי יעילה.
לתגובות: [email protected]