לא כל יום אנחנו שוברים שתיקה ויוצאים לשחוט פרות קדושות. אבל יש רגעים שצריך לעשות זאת. יש רגעים בהם השתיקה הממלכתית, הסגידה האוטומטית לערכים קונצנזואליים, הם העיוות הגדול ביותר.
לפני מספר ימים נפגש הרמטכ"ל אייזנקוט עם צוערים בישיבה בגוש עציון ובפיו דברי עידוד ללוחמינו ההולכים לסכן את חייהם במלחמה.
"צבא ערכי הוא צבא חזק יותר", אמר להם בפאתוס רב. ראיתי דיווח בערוץ 7 המספר על כך בהתרגשות, ברטט ובזיע. ראיתי את הצוערים היושבים בשורה מול מצביאנו הדגול, לבושים בבגדי 'א' כשפיהם חסום (מטפורית, כמובן). לא נשמעה אפילו פעיה אחת .
אז זהו שהגיע הזמן להפר את שתיקת הכבשים הזו.
עוד אני חוכך בדעתי כיצד להגיב והנה נחשפנו לאירוע הטרגי שבו רוצח שפל דקר למוות את ארי פולד הגיבור.
בעוד הקדוש הובא למנוחות רוצחו האכזרי נצפה כשהוא שוכב על אלונקת מד"א וחיוך שחצני על פניו. וכי מדוע לא יחייך? 12000 ש"ח הועברו לאלתר למשפחתו. סוהרת מצודדת כבר מצפה לו באחד מ'בתי ההבראה' של השר ארדן, עומדת הכן להגיש לו את ששת הארוחות היומיות שלו. הברזים במקלחות החמות פתוחים 24/7 לקראתו והוא לבטח ישוחרר באחת העיסקאות הקרובות כדי להמשיך לרצוח יהודים במלוא האון הששון והרצון.
על זה כבר כתב ביאליק: החמה זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט .
חזרה לאירוע המרטיט של אייזנקוט. הסיפא של דבריו ברור: אנו יכולים לשער מהו צבא חזק. צבא חזק הוא צבא שבונה סביב מדינתנו קיר ברזל.
אך לגבי הרישא סתם ולא פירש. מהו 'צבא ערכי'? מה יכול הצוער להבין מהמלצה מעורפלת זו המנוסחת בכוונת מכוון בסיגנונו של האורקל מדלפי, כך שכל אחד יכול לפרשה אחרת?
מה יעשה הצוער כשיסיים את צוערותו ויתחילו ימי צערו, בגדודים ועל הגדרות? מה יעשה בשבריר השניה שלאחר זיהוי האוייב, בין חיים למוות, בין צל"ש לטר"ש. השניה שבה יצטרך להחליט אם אמו תבכה או אמו של האויב תבכה? האם ירה או יירה? לאלאור יידמה או לגיבור?
אין לי מושג ירוק. ואני משער שגם לצוערים אין מושג.
אם נתעמק היטב בחכמתו הנסתרה של אייזנקוט נוכל למצוא רמזים לרוח המפקד.
על פי אחת ההדלפות האחרונות מדיוני הקבינט, הרמטכ"ל טען כי צבא ערכי אינו "שומט פצצות על נערים חפים מפשע" המשלחים בלוני ועפיפוני נפץ ותבערה ומבעירים את כל אזור עוטף עזה .
אבל זו רק הצצה קטנה לרוח השורה במטכ"ל בן ימינו. הרי על פי כללי הפתיחה באש של הרמטכ"ל אייזנקוט, אפילו דוד המלך היה נאזק ומורשע תוך שעתיים שלוש בלי משפט ובלי חקירה כי ערף את ראשו של גליית אחרי שכבר היה 'מנוטרל' ולא היווה סכנה. עיין ערך אלאור אזריה.
כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות כיצד החיילים בזירת הרצח פחדו לירות ברוצחו של ארי פולד הגיבור. אפקט אלאור אזריה יצר קיר ברזל סביב כל מרצח ערבי לאחר שפגע בעוברי אורח תמימים.
הגיע הזמן לשנות את המשוואה הזו: הרוצחים רוצחים, החיילים מגנים עלינו מפניהם. כמה פשוט. כל פרשנות אחרת רק הורסת את צה"ל מבפנים.
ואת זה צריכים הצוערים בגוש עציון לומר למר אייזנקוט.