בכל פעם זה מקומם ומשעשע אותי כאחד מחדש. ממשלת ישראל על ראשה, ואחדים משריה, נוסעת למפגש בוורשה עם ממשלת פולין. ממשלת גרמניה מגיעה לכאן בהרכב כמעט מלא.
השרים מתיישבים לצדי השולחן הארוך לישיבת ממשלות משותפת. הפולנים מדברים פולנית. הישראלים באנגלית. אנגלה מרקל מדברת בגרמנית, נתניהו משיב באנגלית, ואחריו לפי הסדר בוגי ושטייניץ וליברמן ובנט ולבני לפיד ולבנת – כולם מדווחים על עניינים בשפת אמם – אנגלית. וכל שר מהצד השני, בלי יוצא מן הכלל, מדבר בשפת אמו ומולדתו.
למה זה נחוץ? הרי באוזנו של כל מיניסטר מכאן ומשם תחובה אוזנייה יעילה למשעי והיא מתרגמת סימולטנית את דברי השרים.
מדוע המתורגמנית צריכה לתרגם מאנגלית לגרמנית, כשאפשר באותו מחיר לתרגם מעברית לגרמנית?
בישיבה האחרונה עם ממשלת גרמניה זה היה אפילו משעשע. עד שהגיע תורי שלי לדבר (בכל זאת שר זוטר), חלפו ונשמעו דבריהם של לפחות עשרה שרים עבריים דוברי אנגלית, וכמספר הזה שרים גרמנים דוברי גרמנית.
כשהגיע תורי הערתי בעברית שאני אדבר בעברית (השפה הרשמית של ישראל) ואם למי מהשרים הישראלים יש קושי אפשר לתרגם את דברי לאנגלית. מה שמשעשע הוא שמיד אחרי שסיימתי בעברית את נאום שתי הדקות שלי, כל שרינו, עברים גאים, נשמו לרווחה וניאותו בתורם גם הם לדבר עברית.
כלומר: הם שמו לב שאפשר, שזה לא נורא אם אתה מעדיף לדבר בשפה שבה אתה שולט יותר, מסוגל להביע את מבוקשך באופן יותר בהיר ואינטליגנטי.
נו, אז שמישהו יחשוב שאתה לא ממש שולט באנגלית. אז מה? למה הגרמנים והפולנים והאיטלקים והרוסים וכל עמי העולם מדברים בפגישה פומבית ורשמית בשפתם שלהם ורק אצלנו מתגאים באנגלית לא-לנו, שלא לצורך?
מילא, באיזו מסיבת עיתונאים שראש הממשלה רוצה לפנות בה ישירות לעולם כולו. מילא כשמהצד השני יושבים בריטים או אמריקאים שהאנגלית היא שפתם. אבל מול אחרים? דברו עברית.
אף איטלקי לא מתרגש מזה ששר ישראלי מקשקש באנגלית (שגם אותה הוא לא תמיד מבין, ממש כמו עברית).
זה קשור קצת לכבוד לאומי, קצת לפרובינציאליות, קצת לרצון למצוא חן בעיני ראש הממשלה שהאנגלית היא לחם חוקו. ואולי זה קשור לביטחון העצמי והלאומי המוגבלים של בכירים אצלנו, עברית נשמעת להם קצת מיושנת בפורומים בין-לאומיים מכובדים כל כך. כולה שפה בת 4,000 שנה. איך אפשר להשוות אותה לרוסית ולאיטלקית, לגרמנית ולפולנית.
מתוך איגרת ששלח אורי אורבך לבוחריו, א' באדר תשע"ד, 3.3.2014. פורסם בספר ״דתי נורמלי״ (בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳)