צידה לדרך

הדגלים שפספסתי, ההחלטות שקיבלתי, החסד שפגשתי, וגם הקשר בין בית הכנסת לבית אבות. רשמים מחגי תשרי שילוו אותי בחורף הקרוב

אסתי רמתי , כ"ה בתשרי תשע"ט

אנחנו מקבלים כמעט חודש כדי לעסוק בהתבוננות, אבל המציאות דורשת צומי כל השנה
אנחנו מקבלים כמעט חודש כדי לעסוק בהתבוננות, אבל המציאות דורשת צומי כל השנה
איור: עדי דוד

הנה הצצה אל מאחורי הקלעים: את הטור שאתם קוראים בשבת בראשית, אני כותבת עוד לפני סוכות. מה לעשות? מישהו צריך להספיק לתקן לי את שגיאות הקתיב לפני שהגיליון יורד לדפוס, ואני ממש לא מעוניינת לעבוד בחול המועד.

כך יוצא שבעוד אני שוברת עדיין את הראש מה לבשל לכל ארוחות החג-שבת-חג-שבת שנשארו, אני צריכה לנשום עמוק, לעשות דמיון מודרך ולנחות היישר באחרי החגים.

ואולי זה דווקא רעיון טוב להביט על אחרי החגים מתוך החגים עצמם. כי אחרי ההבדלה של שמחת תורה, כשנרוץ להכניס מכונה ראשונה מתוך מי יודע כמה, ולהוריד שלושה קילו, ניסחף לנהר החולין בלי לעצור לרגע כדי להיזכר איפה היינו ומה עשינו. וכמו ששמעתי לא פעם, אם החגים לא עשו עלינו שום רושם, בשביל מה אכלנו כל כך הרבה? אז זאת ההזדמנות לעשות חניית ביניים, ולנסות לחשוב מה אני יכולה לקחת מהתקופה העמוסה הזאת להמשך השנה.

התבוננות - אמא שלי התארחה אצלנו בחג, וכשיצאנו מהבית בדרך לבית הכנסת היא העירה לי שהגיע הזמן להחליף את הדגלים. "איזה דגלים?!" התפלאתי, והיא הצביעה לעבר שרשרת דגלי ישראל שתלויה בצד הפנימי של הגדר שלנו, שרשרת שאכן ראתה ימים טובים יותר. אי אפשר לפספס אותם - הם נמצאים בדיוק מול העיניים של כל מי שיוצא מפתח הבית. אני, כידוע, צועדת שם כמה וכמה פעמים ביום אז איך, למען השם, פספסתי אותם בכל זאת? החיים מלאים פספוסים כאלה, ושל דברים יותר חשובים מדגלים מרופטים שנשארו מיום העצמאות. אנחנו מקבלים כמעט חודש של יציאה מהשגרה כדי לעסוק בהתבוננות, אבל האמת היא שהמציאות דורשת צומי כל ימות השנה.

ראש השנה - אם אתם לא מכירים את הספר 'חיי שנה' של הרב עדין שטיינזלץ, רוצו לקנות או לקחת אותו מהספרייה או משהו. כמו שמשתמע, הוא עוסק במאמרים קצרים סביב מעגל השנה, והנה שני רעיונות שנגעו לליבי: הראשון מדבר על כך שמעבר לספירת המלאי של המצוות והעבירות שעשינו, צריך לחשוב על התשובה כשיבה לעצמיות, על בחינה אמיתית של מי אנחנו ומה כוחותינו ומה תפקידנו בעולם. כשאני מביטה לאחור על החלטות כאלה ואחרות שעשיתי בחיים, אני חוששת שיותר מדי פעמים הלכתי על ברירת המחדל הנוחה ביותר. אולי הגיע הזמן להחליט באופן מושכל יותר לאן אני באמת רוצה להגיע ואיך אני צריכה לעשות את זה.

ומה הקשר בין בית כנסת לבית אבות? הרב שטיינזלץ נותן משל נהדר: אפשר למצוא מוסד מעולה לאבא הזקן שלנו, לשלם הרבה כסף ולבוא לבקר כל יום - אבל בסופו של דבר, הוא לא איתנו בבית (ושלא יובן מכאן דבר וחצי דבר על דעתי על בתי אבות. כל מקרה לגופו). בכל אופן, גם אנחנו לפעמים רוצים לעשות כך לריבונו של עולם: לבנות לו בית יקר, לבוא לבקר כל יום, לתת לו אחוזים מזמננו וממרצנו, אבל שיישאר בבקשה בבית הכנסת. שתהיה הפרדה מהותית בין התחום שלנו לתחום שלו. להכניס את הקב"ה לחיי היומיום הרגילים זה לגמרי לא פשוט, אבל לפחות העלינו את זה למודעות.

יום כיפור - השנה, ברוך ה', התפילה זרמה לי. הצלחתי לחשוב על אחוזים לא רעים מהמילים שיצאו לי מהפה, ואפילו, באופן חריג למדי, לא הרגשתי צורך לדפדף כדי לראות מתי מסיימים. ואז קפצה לי לראש תפילה אחרת משנה אחרת, הפוכה לגמרי. הייתי עצבנית - על הילדים, על העולם, על זה שאני עצבנית ביום כיפור. אולי זה היה הורמונים הריוניים, כבר לא זוכרת. אבל מתוך התסכול, תפילה אחת יצאה לי כואבת ומכוונת לגמרי: תראה כמה אני קטנה, ריבונו של עולם, כמה קשה לי לשלוט בכעס אפילו ביום המיוחד הזה, ותסלח לי בכל זאת. יש שנים כאלה ויש כאלה, ואני לא יודעת איזו תפילה אמיתית יותר.

אנשים טובים - השנה, כשישבתי עם שלל המעטפות שהגיעו לפתחנו, פתאום עלה על דעתי להתפעל. כל כך הרבה ארגונים, כל כך הרבה סוגי חסד - רק תחשבו כמה אלפי אנשים מתעסקים בכל הטוב הזה. לא מרגש? אולי אם אני באמת אצליח לחשב מסלול מחדש, כדאי לי להתכוונן גם למקום הזה.

תפילה לשמונה בבוקר

מעט לפני הראשון בספטמבר קיבלתי מייל מרינה אריאל, אמה של הלל אריאל הי"ד. רינה ספרה על הקושי של הורים שאיבדו ילד בנסיבות כאלה ואחרות, והם מתבוננים בשתיקה בחבריהם שממשיכים בחייהם ועולים כיתה. וככה היא כתבה: "ברגע זה של הפרידה - אנא אל תשכחו לחבק את ילדכם למרות הכול. להסתכל לו בעיניים ולאחל לו שנה טובה. לעצור, להיות עם הכרת הטוב על מה שקיים. ואוסיף בקשה קטנה אם ניתן - ביום הראשון ללימודים בדיוק בשעה שמונה. תעצרו לדקה בכל מקום שאתם נמצאים. תניחו הכול ותתפללו תפילה אישית לשלום ילדיכם. תפילת ההורים לקראת השנה החדשה. תפילה שתבקע מכל מקום בארץ. בשקט, בדממה. תפילה שיש בה הכרת הטוב ובקשה מריבונו של עולם שפשוט יהיה טוב. שנה טובה, רינה אריאל, אמא של הלל יפה הי"ד, שהייתה צריכה להתחיל כיתה י"א".

אז נכון, מבחינה טכנית היום הראשון ללימודים כבר חלף ואיננו, אבל תסכימו איתי שהשנה האמיתית מתחילה יותר עכשיו מאשר בראשון בספטמבר. ויחד עם הסנדוויץ' וה"יום נעים!" אפשר לצרף בכל בוקר תפילה שכזאת.

לתגובות: eramati@gmail.com