להתמיד בעבודה ובלימוד זה לא קל, זו גבורה אמיתית
להתמיד בעבודה ובלימוד זה לא קל, זו גבורה אמיתיתאיור: עדי דוד

כמה התרגלתי לעומס החווייתי של החגים כשכל יום שונה מקודמו: לראש השנה על תפילותיו וארוחותיו החגיגיות, לימי הלימודים שלפני יום כיפור, שבהם הביאו לנו הרצאות של חוזרים בתשובה, ליום כיפור שבו התפללתי קצת ושיחקתי קצת וזללתי ממתקים, ואז בקושי טעמנו שגרה בבית הספר וכבר צללנו לשבעת ימי הסוכות ולשמחת תורה. כל חג עם מנהגיו, תפילותיו, ריחותיו. היחד המיוחד של המשפחה. ועכשיו? חודשיים של שגרה. אוף.

כשעושים משהו בלי חשק מתעייפים מהר. כך קרה שגררתי רגלים, מפהק וממורמר בדרך אל התחנה. בגלל זה לא שמתי לב לאדם שישב על הספסל והמתין לאוטובוס. בזמן שהתנצלתי על שדרכתי לו על הרגל, הבחנתי שהוא מאוד מוכר לי. ישבתי לידו בתחנה, מעיף אליו מבטים מדי פעם. היה לו זקן עם שערות שיבה ופנים מקומטות. לא היה בו משהו שונה, אבל הדמות שלו התחברה לי בזיכרון למישהו מיוחד. מפורסם. גיבור. אחרי דקות ארוכות של הגנבת מבטים, הוא פנה אליי בחיוך. "אולי כבר תשאל וזהו", הוא אמר, וכמענה לפרצוף הנבוך שלי המשיך: "אני רואה שאתה מתלבט כבר זמן רב, ואני פה. אשמח לענות על כל שאלה", וכשהוא אמר את המשפט הזה מיד נזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.

הוא היה אחד האנשים שבאו להרצות בבית הספר יומיים לפני יום כיפור. באותו יום הוא הגיע עם המדים. אי אפשר היה שלא להתרשם מהמדליות ועיטורי הגבורה שקישטו את החזה שלו. נראה היה שהאיש השתתף בכל מלחמות ישראל. לא פלא שלא זיהיתי אותו. על הבמה באולם הספורט של בית הספר הוא היה נראה כמו סמל הגבורה. פה, בתחנה, הוא היה סתם איש זקן. כשנאם באולם בפני כל ילדי בית הספר, הוא סיפר על הקרבות שהשתתף בהם. איך הגיע כחייל פשוט, אבל בגלל אילוצים וחוסר בכוח אדם נתנו לו לפקד על טנק, ואיך כשחזרו מהקרב שממנו רבים לא שבו הוא הפך למפקד מחלקה ומצא את עצמו מוביל חיילים אל קרבות קשים שבהם לא היה סיכוי לניצחון, ובכל זאת הפלוגה שלו חזרה כמנצחת. הוא תיאר את הניסים שחווה על בשרו, את הפעמים הרבות שבהן כמעט נהרג אך ניצל, את הפעם ההיא כשנגמרה התחמושת והוא נותר עם קומץ חיילים ומחשבות שכנראה ייאלצו להיכנע או למות, ורגע אחרי כן ראה את חיילי האויב במוצבים שמולם נסים על נפשם. נזכרתי איך הוא עמד על הבמה באולם ההתעמלות, גבוה וזקוף, והסביר שאחרי שהוא נפגש עם ה' ועם הניסים שלו כל כך הרבה פעמים בשדה הקרב, הוא היה חייב להתחיל לשמור מצוות.

שמתי לב שאני בוהה בו בפה פעור, והעיניים שלו עדין מביטות בי, סבלניות וטובות ומחכות שאשאל. "איך זה שאתה... אתה..." מצאתי את עצמי מגמגם, "נראה סתם ככה. רגיל. אתה הרי גיבור!"

הצחוק שלו התגלגל אליי טוב לב ומדבק. אחרי רגע שבו צחקתי גם אני, חושב על כמה מגוחכת נשמעה השאלה שהתבלבלה לי בפה מרוב התרגשות, הוא ענה: "בשדה הקרב לא הייתי גיבור. נקלעתי למצב שחייב אותי לפעול, וה' הטוב סייע בידי. הגבורה האמיתית הגיעה דווקא ברגעים של ההמתנה. כשכאילו לא עשינו דבר, אבל היינו צריכים לנהל שגרה בריאה. להסתובב עם מדים ומדליות ולזכות בכבוד והערצה זה קל, אבל להיות בשטח עם בגדי עבודה ולעשות את המטלות הפשוטות כל יום שוב ושוב - זו גבורה. היום אתה רואה אותי בבגדי עבודה. אני הולך ללמוד גמרא. כל יום דף. זה קשה להתמיד. הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם".

הזקן התרומם מהספסל, נופף בידו ועלה על האוטובוס שנעצר לידנו. נשארתי לחכות בתחנה, לידי ילקוט בית הספר ולפניי חודשיים של גבורה יומיומית.