שני אירועים פוליטיים חשובים צפויים בחודש הקרוב: פתיחת כנס החורף של הכנסת ואיתו ההכרעה בעניין חוק הגיוס, והבחירות המוניציפליות, כולל המאבק הייצרי על ראשות עיריית ירושלים.
למרות הכחשותיו הנמרצות של ליברמן, במערכת הפוליטית עדיין רווחת ההערכה שהבחירות לראשות עיריית ירושלים וחוק הגיוס כרוכים זה בזה. שמועות עקשניות מדווחות על דיל בין ליברמן לרבנים, רגע לפני שדגל התורה וש"ס החליטו לתמוך רשמית במקורבו: משה ליאון תמורת חוק גיוס. הבעיה היא שהסרת המכשול המשמעותי ביותר לחוק הגיוס אינה בידי גפני ודרעי, שהספיקו בהזדמנויות שונות להבהיר שמבחינתם החוק הקיים הוא בסדר גמור, אלא דווקא בידיהם של ליצמן והחסידים, שבכלל העדיפו את דייטש וכעת מתלבטים כיצד לנקום בש"ס ובדגל התורה שנטשו את המועמד החרדי.
לא פחות מהמאבק המסעיר על ראשות העיר, גם הבחירות למועצה שוברות את הסדר הפוליטי החרדי: החרדים מתמודדים בארבע וחצי רשימות: אגודת ישראל החסידית, דגל התורה הליטאית, הפלג הירושלמי, ש"ס, ואלי ישי שתומך ברשימה של אריה קינג שבה חבר נכדו של הרב עובדיה.
הפיצול אצל האשכנזים הוא מעין מיפקד משולש, כזה שיבהיר מה הם יחסי הכוחות בעיר בתוך המגזר הליטאי בין הפלג הירושלמי לשאר הליטאים, וגם מבחן היסטורי לשאלת כוחם של הליטאים מול החסידים. היריבות בין דרעי וישי תעמוד אף היא לעוד מבחן קטן, למרות ש'יחד' לא מריצה כאן רשימה עצמאית משלה. המלחמות הפנימיות מרסקות את המגזר החרדי, אבל עשויות גם להגדיל את כוחו, כשכל מפלגה מתאמצת כפליים כדי להביא קולות.
ויש כאן משמעות נוספת: אם בירושלים אפשר יהיה לקבוע במדויק מה כוחו הפוליטי של כל תת סקטור במגזר החרדי, יהיה מי שינסה להרחיב את הרעיון למיפקד כללי בכל הארץ, ומי יודע, אולי גם למנגנון של פריימריז פנים-חרדי בעתיד. אלו תהליכים שאת פירותיהם יקצרו אולי רק בעתיד הרחוק. חוק הגיוס עשוי להיות הקורבן המיידי של מלחמות החרדים.
תגרת הנערים
בחירות או מלחמה, אלו שתי הברירות שמרחפות כבר יותר משנה מעל המערכת הפוליטית בישראל. חקירות נתניהו ומשבר הגיוס מחד, הדרום הבוער והצפון המתוח מאידך, ובכל זאת חלף קציר כלה קיץ, ומי היה מאמין - לא בחירות ולא מלחמה, אלא אם מחשיבים את סבבי הלחימה בתוך הקבינט כחלק מהמלחמה בדרך לבחירות.
אביגדור ליברמן ונפתלי בנט חבטו השבוע זה בזה בעוצמה. לא עוד תדרוכים ארסיים ורמיזות בשם "גורמים", אלא התייצבות חזיתית של בנט מול ליברמן ולהפך. בנט, שחבר באותו קבינט שבו יושב ליברמן, מאשים אותו בשמאלנות ובמדיניות הרופסת בדרום. ליברמן מאשים את בנט בפוליטיקה קטנה ושולח אותו לטפל בפדופיליה בבתי הספר. ככה נראה הקרב על קולות הימין ועל תיק הביטחון בממשלה הבאה.
חוץ מחשבון פוליטי קר יש כאן גם הרבה תסכולים אישיים. בנט מתקשה להבין, ובצדק, כיצד הוא, עם שמונה מנדטים והבטחה מפורשת מנתניהו לפני הבחירות הקודמות שיקבל את תיק הביטחון, נאלץ בסוף להסתפק במשרד החינוך. לעומתו, ליברמן עם חמישה מנדטים קטף את תיק הביטחון היוקרתי אחרי שמירר את חייו של נתניהו מהאופוזיציה. ראש הממשלה כבר התבטא באוזני שותפיו שהממשלה הבאה תהיה העתק-הדבק של הנוכחית. בנט כמובן לא בונה על זה, ומקווה להשתדרג. ליברמן יודע שיום חלש במיוחד בקלפי יביא אותו בעמדה נחותה למשא ומתן הקואליציוני. מה שקיבל בפעם שעברה אחרי שקואליציית ה‑61 נמאסה על נתניהו, לא בטוח שיקבל עכשיו במקרה של הרכב פרלמנטרי קצת פחות לוחץ מבחינת הליכוד.
ובכל זאת, גם בנט וגם ליברמן יודעים שהאיום האמיתי לא נשקף להם זה מזה, אלא ממי שיושב ובמביט בסיפוק בתגרת הנערים: בנימין נתניהו. ראש הממשלה כבר ספק התרברב ספק איים ביעד של ארבעים מנדטים בבחירות הקרובות, שמשמעותו הוא כיווץ כל מפלגות הלוויין שסביבו. בליכוד ישמחו מאוד לקבל בית יהודי חלשה, בגודל מפד"לניקי טבעי ונוח ובלי שאיפות גדולות מדי. תיק החינוך נשמע להם מתאים בול גם לקדנציה הבאה. בנט מבין את זה ומנסה לשבור שוב את הנישה המגזרית שמייעדים לו.
בלילה שבו בנט שיגר את ההודעה החריפה הראשונה נגד ליברמן, ליל הושענא רבה, שוגר מלשכתו מסמך נוסף לחברי המנגנון המפלגתי: בקשה להרחיב את סמכויות היו"ר לאפשר לו שני שריונים בעשירייה הראשונה, ושריון נוסף בעשירייה השנייה. המשמעות היא שבין מקומות 2 ל‑11 בנט יוכל לשריין שלושה מועמדים מטעמו. בנט, לתפיסתו, זקוק לשריונים האלה במיוחד אחרי שהחליט לרוץ יחד עם האיחוד הלאומי, כדי שיוכל למשוך אל הרשימה קהלים נוספים מהפריפריה של הציונות הדתית.
הבעיה שלו היא שניסיון העבר מלמד ששריונים הם חרב פיפיות. צירופם של אלי אוחנה וינון מגל, השניים שבחר בנט בפעם שעברה, הסתיים באופן עגום: אוחנה, שהיה מהלך מקורי מבחינה פוליטית, הגיע למפלגה שלא הייתה מספיק בשלה לשינוי המהיר שביקש היו"ר לבצע, ועם כל הצער שבדבר חשפה גם ניחוח גזעני בשוליים. התוצאה הייתה החרפה שבביטול שילובו במפלגה, שלא רק שמנעה קירוב קהלים חדשים אלא הבריחה חלק מאלו שכבר באו. ינון מגל היה כוכב אמיתי בכנסת, ח"כ בולט שהשמיע קול יהודי מסורתי גם בלי כיפה על הראש, אבל האופן שבו הסתיימה כהונתו בכנסת כמעט השכיח את חדוות צירופו. הוא עצמו אמר לאחרונה שאם יתמודד שוב זה יהיה בליכוד - סימן רע מבחינתו של בנט, שלא מצליח להרחיב את שורות המפלגה שלו, ובטח שלא לבנות בסיס קבוע ורחב יותר גם מחוץ לשולי הכיפה הסרוגה.
אתרוגים אחרי סוכות
פחות מיממה חלפה בין הצהרתו העמומה של טראמפ שהוא "מחבב את פתרון שתי המדינות" ובין חזרתו לעמדה הקודמת שלפיה הוא לא שולל גם מדינה אחת. "סינגל או דאבל", אמר נשיא ארצות הברית, מגחיך את ההתרגשות שאחזה בשמאל הישראלי, שעד אתמול בז לכל מה שיוצא מפיו של טראמפ ופתאום התחיל לדקדק ולדרוש כל תג ותג. פחות מקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד, הספיק להררי מילים וספקולציות.
עורך הארץ אלוף בן הציג למחרת בעיתון את "דילמת השמאלן": האם למחול לנתניהו על פרשיותיו וחקירותיו תמורת הסיכוי שיקדם את הקמת המדינה הפלשתינית יחד עם טראמפ? הוא גם ענה: "התשובה ברורה מאליה... כאשר מכריזים על פריצת דרך מדינית אין לפשפש במניעים יתר על המידה". ההצהרה הזאת שומטת סופית את הטענה הקבועה נגד הימין שהוא מחפה כביכול על נתניהו משיקולים פוליטיים. הרי אם לשיטת השמאל אפשר למחול על שחיתות למען קידום האידאולוגיה שלו, מה יש להלין על הימין.
פרט לכך בולט הכישלון המוסרי. חיפוי על מושחתים הוא פסול תמיד, ולא משנה מה הרווח הפוליטי המיידי. ההבדל הוא שהשמאל כבר הוכיח יכולת איתרוג מופלאה במקרה של שרון ותוכנית ההתנתקות, שסיפקה לו שכפ"ץ מפני כל חקירותיו. ואילו התמיכה בימין בנתניהו קשורה מן הסתם גם לנאמנות שבטית, אבל גם לחוסר אמון עמוק במערכת אכיפת החוק ובמוטיבציות שלה. ואם יש משהו שעלול לחזק את חוסר האמון הזה, הרי שזאת הנחת היסוד המובלעת במאמרו של אלוף בן כאילו גורלו המשפטי של נתניהו נתון בידי השמאל. אחרת מה המשמעות של "דילמת השמאלן"? איך תהליך שלום וסיום הכיבוש יכול להשפיע על תוצאת חקירות שכבר מתנהלות? מישהו עוד עלול לחשוב בטעות שמערכת אכיפת החוק מושפעת משיקולים פוליטיים.
לתגובות: [email protected]