היינו זוג אוהבים. מים רבים עברו מאז במפעל בו הכרנו, זה בטוח. נזכרתי ביום הראשון שהכרנו. היה לו חיוך משגע. דיברנו המון בהפסקות על המטרות שלנו בחיים.
ולראשונה בחיי, מצאתי את שאהבה נפשי. את זה שמשלים אותי. התמלאתי בתחושה של אושר. היו אלה ימים יפים.
אבל מים רבים עברו מאז. והמון דברים מלוכלכים, דברים אסורים, דברים לא מובנים - הכל התערבב ביחד.
זה נכון, האחריות בעיקר היא עליי. 15 שנים חייתי חיים כביכול טובים, מלאי עושר ואהבה גדולה. 15 שנים כבולה באזיקים מדומים, אזיקים שכבלו לי את נשמתי. והאושר היכן הוא? השלווה והנחת נעלמו מחיי. הנשמה שלי חיה רק כלפי חוץ, אבל מבפנים הכל היה ריק.
מאחורי סוגר ובריח של הכלא הפרטי שלי, המחסום הגדול המפריד ביני לבין בני עמי, ביני לבין משפחתי. בין היהדות לאיסלאם.
15 שנים שאני עוברת באותו המחסום בראש מושפל. יהודיה בלב ובנשמה אבל מבחוץ נראית ערביה מוסלמית מכף רגל ועד ראש.
עוברת בדיקה שגרתית וכל מבטי החיילים ישר מופנים אליי- "מה את עושה פה?" ואני משפילה את הראש, העיניים דומעות מבושה. מה עשית? מה עשיתי לעצמי? לילדים שלי?
תקופת החגים עוברת עליי ביסורי מצפון, בבושה גדולה, בכאב לב ובעוגמת נפש. במקום להתפלל ולומר פרקי תהילים, להדליק נרות שבת, לאכול מצה או סופגנייה, אני מוצאת עצמי זועקת לאללה שיעזור לי.
עבורי, יום כיפור הוא לא עוד חג שחל פעם בשנה. אין לי מחזור מיוחד לחג, אפילו לא ישן או משומש. אין לי שופר שמחכה שיוציאו אותו לשימוש בזמן המתאים. כך גם ראש השנה וסוכות. תקופת החגים היתה הכי קשה עבורי, אין שום סממן יהודי בחיי, אין עוגן שימלא את הנשמה שלי.
אין לי זכרונות של מפה לבנה וגביע קידוש עם יין. אפילו זיכרון של נרות דולקים ומאירים את הבית של ערב חג אין לי. גם הקולות המהדהדים מבתי כנסת ברחוב אינם. וכך במשך תקופה ארוכה.
אבל כן יש לי זיכרונות של בלבול, תהייה והמון שאלות. עולם מוכר, ועם זאת זר כל כך מתנהל סביבי כהרגלו. רוכלים צועקים בערבית לעבר הקונים, מתעלמים משמי החג הלבנים מעל. ארוחות פשוטות נאכלות בחיפזון, מואזין מחריש אוזניים קורא "אללה אכבר" חמש פעמים ביום מונע מכל אפשרות לתפילה.
ילדיי נטולי שפה עברית, שלא לדבר בכלל על כיפה או סממן יהודי, מתרוצצים עם ילדי הכפר ושרים עם המואזין. הם אינם מודעים לאחיהם בעבר השני, המתקבצים לתפילות וזעקת רחמים, הם אינם יודעים כי יש יהודים שחוגגים עם ארבעת המינים או ממתינים לתקיעת שופר.
היום לפני שנתיים בדיוק החלטתי שאני שמה קץ לחיי כערביה המוסלמית שהייתי. החלטתי שאני רוצה לחזור לעצמי, לנפש היהודיה שבי. אני רוצה לנשום, רוצה לחיות, רוצה לצעוק בקולי קולות – "אבא אני חוזרת אליך!".
ושוב אני מוצאת את עצמי עוברת מחסומים, אבל הפעם בראש מורם, בביטחון. הניצוצות בעיניים כששואלים אותי החיילים, לאן גברתי? ואני עונה בהערצה "לבית שלי, כיהודיה, לא עוד בכפר ערבי".
אחרי שנים של כיסופים וגעגוע, של נפש כאובה כל חג הוא תשובה, כל חג הוא חדש.