אין דרך ברורה להכריע בשאלה האם הסרטונים האנטי חרדיים שהופצו על ידי מועמדים בחולון, באשדוד ובערים נוספות הם אכן סרטוני הסתה שחורגים מגבולות השיח, או שהם לגיטימיים לחלוטין.
בסופו של דבר, הכול עניין של גישה. יהיו שיאמרו שהתוכן עצמו הוגן, אבל הצורה נוראית. יהיו שיאמרו ששאלות של צורה אינן חשובות, בטח לא כשמדובר בסרטונים סאטיריים.
אישית, הגישה השנייה יותר מדברת אליי. לא רק בעמדות פוליטיות, גם בחיים בכלל. חבל לבזבז אנרגיה על מילה שמישהו אמר, כי מיליארדי אנשים אומרים בכל רגע מיליארדי מילים, וכדי לבודד אחת מהן צריך להיות חסר חיים ברמה שדרושה כדי למצוא מחט בערימת שחת. אם מחפשים תחביבים מוזרים, יש כמה עדיפים. אבל כאמור, אין דרך להכריע בין גישות. כל אחד ומה שעושה לו טוב.
סוגיה שכן שווה דיון רציני היא מהותה של שנאת החרדים בישראל. אין ספק שהיא קיימת, וכדאי להבין אותה היטב ולעומק. שאלת המפתח איננה האם השנאה הזאת מוצדקת או לא. ראשית, כי שנאה היא כמעט תמיד מיותרת ומוגזמת, גם אם בבסיסה עומדות טענות מוצדקות. שנית, כי מחלוקות על מידת הצדק לעולם לא ייגמרו. לעומת זאת, אפשר לנסות לברר עובדתית מה כוללת השנאה הזאת וממה היא מורכבת.
ההנחה הראשונה שמניחים אלו שמרבים לזעום על שנאת החרדים (ועל שנאת ציבורים באופן כללי) היא שכל כולה נובעת משנאת הזר, השונה והמאיים. אפשר להבין את ההנחה הזאת. כשאדם שונא אדם אחר, ייתכן שסיבה רציונלית מניעה אותו. אבל כשיש שנאה כלפי מאות אלפי בני אדם, מן הסתם בבסיסה עומדת נטייה נפשית לא מודעת, שמוצאת לעצמה הצדקות כביכול הגיוניות. זה נכון, אבל את ההנחה הזאת מותר לבדוק.
האם החילונים בישראל שונאים את החרדים רק כי הם לבושים ארוך ושחור? נו נו, זו פשטנות של ממש. יהודים חילונים בארצות הברית לא שונאים את חסידי סאטמר שמתגוררים שם, והפער ביניהם לא פחות גדול. אם נשוב למתחולל בישראל, גם בציבור הדתי-לאומי ישנה שנאה כלפי הציבור החרדי, גם אם היא פחותה ביחס לציבור החילוני. הדתיים הלאומיים אומנם לא לבושים ארוך ושחור, אבל עדיין, החרדים אינם מראה כה זר בעבור בן הציונות הדתית. השנאה לחרדים מקיפה חוגים רבים, וניכרת גם בקרב ציבורים מסורתיים. ברור שהשוני התרבותי והלבוש הייחודי מוסיפים לעצמת השנאה, אבל לא נראה שהם המניעים המרכזיים שלה.
אין מנוס מלהכיר במציאות. הגישה החרדית עצמה מעוררת כעס וזעם. העובדה שהחרדים אינם מתגייסים לצה"ל, ולצד זאת מבקשים להיות שותפים בקביעת ההווי במרחב הציבורי כולו בענייני דת, ממסחר בשבת ועד מדיניות הגיור – נראית כסתירה בולטת לעין. העובדה שהגישה הזאת מעוררת שנאה, היא לא הוכחה בלעדית לכך שהיא גישה שגויה. יש גישות נכונות שהציבור מתקשה לקבל. החרדים מצביעים על מגוון סיבות לכך שהם אינם מתגייסים, אבל גם אם כל הסיבות מוצדקות, המציאות היא שהן קשות וכמעט בלתי אפשריות להסברה. לפעמים כדאי להיות מציאותיים: כל עוד המצב הזה – אי גיוס לצד התעקשות על סוגיות דת ומדינה – יימשך, אלף חוגי בית לא יעזרו. החרדים יהיו קבוצה שנואה.
ואחרי הפסימיות הזאת, הנה קצת אופטימיות. מהי הסיבה לכך שאמירות אנטי חרדיות עוברות בשתיקה יחסית בעוד אמירות אנטי ערביות מעוררות סערה?
התשובה, לדעתי, מעודדת. למרות כל המתחים, החילונים מרגישים אחיהם של החרדים. בני אותו עם. הערבים הם בני עם אחר. אח יותר מרגיז מאדם זר. דוברים חילונים שמעוניינים להצביע על טעויות שקיימות לשיטתם במדיניות החרדית, מתאמצים תמיד להוכיח שגם על פי התורה וההלכה הצדק איתם. ההוכחות הכביכול הלכתיות הללו מביעות בורות בדרך כלל, אבל זה כבר עניין אחר. כמעט לא נתקלתי בהתאמצות בולטת להוכיח שמדיניות הערבים מנוגדת לרוח הקוראן. אם כבר, להפך. מציאת סימוכין שהקוראן עצמו תומך ברצח בני אדם, למשל, הופכת תמיד להוכחה לכך ששנאת הערבים טבועה בהם עמוק ודבר לא ישנה זאת. אבל במחלוקות פנים-יהודיות, גם אדם שאינו מאמין מעדיף לראות בתורה מקור של אמת וצדק, וממקד את הטענות שלו בהנהגה הרבנית כיום. אם נהיה לרגע רבי לוי יצחק מברדיטשב, יש בזה לא מעט נקודות של אור.
לתגובות: mmgruzman@gmail.com