'הדתיות החדשות' (הוצאת ידיעות) הוא סיפורה של מהפיכה בהתהוות, מהפיכת הפמיניזם הדתי.
אם לשפוט על פי החלק שאותו אנחנו כבר מכירים, היא בהחלט מועמדת בכירה לתואר המהפיכה המשמעותית ביותר שחווה העולם הדתי ביובל השנים האחרון. ההגדרה הזאת נכונה בין אם אוהבים את המהפיכה הזאת ובין אם לא. מדובר בתהליך בעל השפעה עמוקה על כל אישה ואיש דתיים, ואפילו חרדים, גם אם באופן אישי הם מרגישים רחוקים מאוד מהנושא. אם בגרעין הליבה של המהפכה הזאת מדובר בשינוי רדיקלי, בקצוות הסיפור כמובן מתון הרבה יותר, ועדיין מי שיביט סביבו בהחלט יוכל להבחין בהשפעות הלא מבוטלות שלו.
בבסיס הספר עומדת טענה, שאיננה מבוססת אומנם מחקרית אבל בהחלט מתיישבת עם הכרת המציאות, ולפיה הפריצה הגדולה של הפמיניזם הדתי קשורה קשר הדוק לרשתות החברתיות. שתי הקבוצות הגדולות של הפמיניזם הדתי ברשת שעשו את המהפיכה הן "אני פמיניסטית *דתיה* - וגם לי אין חוש הומור", שזכתה לשם החיבה הפדלחו"שיות - הוותיקה יותר והרדיקלית יותר, ו"פמיניסטיות הלכתיות" הצעירה יותר והרדיקלית פחות. שתי הקבוצות נתנו בית וירטואלי לרבבות נשים דתיות, העצימו אצלן את התודעה הפמיניסטית או בנו אותה, ובעיקר פרצו את גבולותיו של הפמיניזם הדתי. מתנועה של נשים מבוגרות, אשכנזיות, מרביתן אנגלו-סקסיות שגרות בשלושה או ארבעה ריכוזים גיאוגרפיים, הפמיניזם הדתי הפך לתנועת המונים. בלי יושבות ראש, בלי דמי חבר ובלי משרד ומזכירה, נוצרה כאן תנועה סוחפת ומשפיעה, שהספר מספר את סיפורה בחן רב ובכישרון.
הסיפור מסופר דרך שורה ארוכה של מרואיינות שעמן שוחחה המחברת, חן ארצי-סרור, לאורך תקופת הכתיבה (גילוי נאות: ארצי-סרור היא קולגה וידידה). כל אחת מהמרואיינות מביאה לספר את הזווית האישית שלה על הסיפור הגדול, ומכל הראיונות יחד נוצרת תמונת פסיפס של התופעה, או שמא התנועה. אחד ההישגים המשמעותיים של הספר ושל הסופרת הוא יצירת טקסונומיה. כלומר, מיון התופעה הכללית לשורה של תופעות משנה, שלכל אחת מהן מוקדש פרק משלה עם מרואיינות משלה שנותן לה את הכבוד המגיע לה. לא הרי הלמדניות והפוסקות כהרי העוסקות בזוגיות ומיניות, ולא הרי פעילות הרשת הצעירות כהרי הפעילות הוותיקות, זקנות השבט הפמיניסטי-דתי, ולכל אחת מהקבוצות ניתן פתחון פה ותיאור מקיף למדי.
אלא שהתמונה המקיפה מאוד למרבה הצער גם חסרה מאוד. הספר כולו מביט על הדתיות החדשות במבט מבפנים. לא רק שכמעט כל המרואיינות מעניקות רק מבט מבפנים על התופעה, גם הסופרת איננה סתם צופה אוהדת, היא חשה חלק מהתופעה עצמה (ובצדק גמור, אם יורשה לי). המבט מבפנים הוא מרתק מאוד, אבל הוא גם חסר מאוד. רפלקציה מאוד מוגבלת יש בפרק על הפמיניזם הדתי-מזרחי (מחילה על הספוילר), שבקיומה הקטן יחסית רק מעצימה את המחסור ברפלקציה של ממש על התופעה. זה לא שהביקורת על הפמיניזם הדתי מוסתרת בספר. היא דווקא נוכחת בו מאוד, אבל גם היא מתוארת דרך משקפיהן של מי שהן חלק מהתופעה, כך שהמבט מבחוץ נעדר כמעט לחלוטין.
לכאורה, מאחר שהנושא הוא פמיניזם דתי (או דתיות פמיניסטית), היו מתבקשות כאן לפחות שתי נקודות מבט חיצוניות: נקודת המבט הפמיניסטית, ונקודת המבט הדתית. איך רואה כל צד מצדדי המקף את היצור שנוצר כאן בתווך, מה הוא אוהב בו יותר ומה פחות, והאם הוא חש קשר אליו – או בדיוק להפך? העובדה שבספר על תנועה-תופעה שמושכת אליה אש כל כך רבה נאלם לחלוטין קולם של המביטים מבחוץ וגם המבקרים, יוצרת חסר מאוד משמעותי.
בספר חסרה גם (ויתכן שהדברים נובעים מהאילוץ שבספר שהוא עיתונאי באופיו) פריזמת הזמן. כך למשל בעיסוק במניינים משתפים ושוויוניים, לא ברור האם מדובר בפריצה נמשכת, או בתופעה שפרצה ואחר כך התקבעה בהיקף מסוים, וכן בתופעות נוספות המתוארות בספר. כל זה כמובן לא גורע מהחשיבות של מה שכן נכתב, אבל בהחלט מזמין את הכותבת, או כל כותב/ת אחר/ת, לספר המשך שישלים את התמונה, ירחיב ויעמיק אותה, בכיוונים הללו ובכיוונים נוספים. הוא לבטח לא יהיה קצר יותר ולא יהיה מרתק פחות.