שנות ה-60, בית קפה ישראלי. המלצר מפנה שולחן עמוס כשמספר כחלחל מבצבץ מבעד לשרוולו. הוא אינו קשיש כפוף כפי שמצטייר בעיני רוחנו.
'מבצע פינאלה', סרט הוליוודי חדש המשודר ב'נטפליקס' על מבצע לכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, מביא בין השאר את המציאות שהייתה לפני שישים שנה ישר אל המסך הדיגיטלי שלנו. השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה לרוב צבועות בתודעתנו בצבעי שחור-לבן, שיוצרים ריחוק גדול יותר משבעים השנים שמפרידות בינינו ובין המאורעות המחרידים שפקדו את עמנו בשואה.
בפתיחת הסרט כתוביות לבנות על רקע שחור אומרות כמעט הכול: "עם תום המלחמה היטלר, הימלר וגרינג חמקו ממשפט צדק על ידי נטילת חייהם. שאר האחראים לשואה נעלמו, ומעולם לא נשפטו במסגרת משפטי נירנברג. עשור מאוחר יותר, מרבית העולם פסק מלהתעניין בגורלו של ראש המשרד לענייני יהודים באס אס, אדולף אייכמן". בעידן שבו התבטאויותיהם של מכחישי שואה נשמעות ללא היסוס, חשוב שיוצרים ימשיכו לעסוק בכל היבטיה של השואה. ואם העולם חדל מלהתעניין בנושא אחרי עשור אחד בלבד, מה קורה היום בעולם, אחרי שבעים שנה?
'מבצע פינאלה' משתמש במיטב הכלים הקולנועיים כדי להכניס את הצופה לאווירה הישראלית של אז, עם דמותו של ראש המוסד איסר הראל המגולמת על ידי השחקן הישראלי ליאור רז (פאודה) שמעשן במשרדו, ילדים משחקים ברחובות מאובקים וצפירות צרודות של כלי רכב ישנים. אך הצופה חש תחושה מטרידה ומציאותית כשכל אחד מהצעירים הישראלים עזי המבט בסרט איבד חלק ממשפחתו, אם לא את כולה, בשואה.
צבעי הסרט רכים אך חדים, והמוזיקה טורדת מנוחה ומושכת. הניגודים מהווים שחקן מרכזי ב'מבצע פינאלה', הן בכליו הוויזואליים והן בנרטיב. מלחמת האור בחושך. אבל דווקא כאן יש תחושה של טשטוש גבולות. האם בחושך ישנו אור? ולהפך, האם האור נגוע באפילה? אדולף אייכמן, שמגולם על ידי בן קינגסלי, מוצג אחרי לכידתו כבן אנוש עם חולשות, שטוען שרק ציית לפקודות ותו לא. בהמשך המסיכה מוסרת והמפלצת מתגלה, אך עדיין הצופה יכול לחוש אי נוחות לנוכח גילויי האנושיות הללו.
מנגד, הגיבור המרכזי פיטר מלקין - הלוא הוא צבי מלקין - בליהוקו של אוסקר אייזק, לוחם במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, מוצג בתחילת הסרט כאימפולסיבי עם יד קלה על ההדק. בהמשך הוא נאמן לרעיון לכידתו של אייכמן והבאתו למשפט ולא להריגתו במקום. בדירת המסתור מלקין מושפע מאייכמן האנושי הכפות, והמלחמה הנפשית שלו ושל הלוחמים המחזיקים באדריכל הפתרון הסופי יוצרת אווירה קשה בדירת המסתור.
בסרט יש לא מעט סיטואציות שלא באמת קרו במציאות, ביניהן מסמך שעליו אייכמן צריך לחתום המצהיר שהוא מוכן להישפט בישראל, חתימה שבלעדיה חברת אל על מסרבת להעלות את אייכמן על מטוסה. אייכמן מסרב בעקשנות, מה שמהווה סד לחצים ומעורר חשש לאי הצלחת המבצע. במציאות אומנם היה מסמך כזה, אך אייכמן חתם עליו בתום שלושה ימים. מה גם שמסמך זה לא היווה שום תנאי להבאתו ארצה.
בנוסף לכך במבצע השתתף רופא, אך בגרסה ההוליוודית מלוהקת דווקא רופאה, ובתום הסרט משפחת אייכמן מצליחה להתחקות אחר עקבותיהם של המבצעים, מה שלא באמת קרה. ישנם עוד אי דיוקים אך הם אינם פוגמים בסיפור לכידתו של אייכמן, אלא בעיקר מעצימים את תחושת הדחיפות והדרמה האמיתית שהתרחשה לפני שישים שנה.