אל תקראו לי גזען. אני מתפלל בכל לבי שילדי ובני ביתי יינשאו לבני עמם. ככה בפשטות.
החתונה של לוסי האריש וצחי הלוי הצליחה להיכנס למלחמת התרבות שלנו. ושוב כל אחד מתייצב במקום השמור לו על פי הוראות הבמאי. הליברלים ימחאו כף בהתרגשות תחת הסיסמה "אהבה תנצח". מולם תעמוד מקהלה "יהודית" ותנאץ את אלה המביאים את טומאת הגויים לכרם ישראל.
ואיפה אני ממוקם במלחמה הזאת? אני יושב שם, בתוך החבורה הזו וקורא לכם – חברי למסע הזה של בניית החברה בישראל: אל תקראו לי גזען.
התורה מצווה עלי באותיות קודש להיות לוחם לזכויות אדם, באשר הוא אדם. מדי פעם מתפרץ לו רב או איש ציבור ומחלל את שם ה' בפרשנות גזענית של תורת ישראל. עלי מוטלת החובה להילחם במלחמת חורמה נגד הדעות הרעות הללו, לא לתת לקנאים להשתלט על המשוטים ולכוון את הספינה אל מחוזותיהם.
תורת ישראל מחנכת לאהבת אדם ולשמירת זכויותיו של כל אזרח ללא שום העדפה בין יהודי לגוי: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". שוב ושוב מזהירה התורה אותי משכחת העובדה שהייתי פעם מיעוט נרדף. חינוך לערכי שוויון בין כל בני אדם אינו חיצוני לתורה אלא הוא התורה עצמה. תורה שהצליחה לשרוד היסטוריה שלמה של שנאת יהודים ושפיכת דמים. התורה הזו של "חביב אדם שנברא בצלם" נותרה בעוצמתה כביום נתינתה.
לפני כמה זמן כתבה לוסי האריש באתר של929 (הפרק היומי בתנ''ך) טור על תודעת הגרים של ישראל היוצאים ממצרים. בין השאר היא כותבת: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
המשפט הזה מלווה אותי מאז ועד היום, כי בכל פעם שלרגע עברה בי מחשבה לפגוע באלו שפגעו בי נזכרתי שאל לנו לעשות לָאחֵר את מה שכאב והכאיב לנו כל כך. כי בורא עולם מבקש ממך לסלוח, להיות עניו, לזכור שהתנהגותך אינה תלויה בחינוכו הלקוי או ברוע שטמון באדם שהרע לך. בידיך הכוח לשנות את פועלך מול אלו שיקרו בדרכך.
אני מרגיש שלוסי ואני שותפים בעומק לבניית חברה ולתיקונה. אני יודע שהיא ואני חולמים על חברה שמסוגלת לראות את האדם הנברא בצלם, בלי לקטלג אותו למגירות של זהויות שבטיות.
ואחרי שאמרתי זאת אומר גם את המשפט הבא. אני מתפלל בכל לבי שילדי ובני ביתי יינשאו לבני עמם. ככה בפשטות. השייכות שלי למועדון הזה שנקרא "עם ישראל" אינה שייכות טכנית או מנהלית. זו שייכות אינטימית שקושרת אותי לכל הזיכרונות, לכל התקוות ולכל החוויות של הדורות שקדמו לי. המועדון הזה שנקרא "יהדות" עבר הרבה באלפי שנות קיומו. חלק משמעותי מסוד קיומו היה הדבר הזה של שמירת המעגל הפנימי של חיתון. המועדון הזה מעולם לא היה הרמטי. חברי המועדון מצאו דרכים להתמודד עם המתח הזה שבין היותי חבר למשפחת האדם לבין חברותי למועדון האינטימי הזה. היהדות יצרה דלתות שבהם נכנסו אנשים ונשים פנימה וגם הרבו לייצר חלונות.
אבל כעת באות רוחות ומבקשות לעקור מהבית את כל סוגריו. ברוח הזמן החדש הכול צריך להיפרץ, לא דלת ולא שער. העולם הגדול כבש את הבית האינטימי. אין יותר שום משמעות לזיכרונות הדורות שלפני, לחלומותיהם, למסורותיהם. אנחנו אזרחי העולם הגדול. מדינת כל אזרחיה.
לא ידידי ואוהבי. לא אהיה אתכם בפסטיבל הרועש הזה. אני מרגיש שותף אתכם בכל כך הרבה מאבקים לשמירת צביונה ההומאני של מדינת ישראל, בכיבוד אזרחיה, בשמירת החיים של כל מיעוטיה, במיגור תופעות של גזענות ואלימות מצד "נציגי האלוהים".
אבל הפעם חציתם קו. כפיתם עלי להיכנס לתוך "תיבת נוח" ולהשאיר אתכם להתמודד עם "מי מבול" של מחיקת זהויות, של נטישת מסורות ושל חיבוק מגמות קיצוניות של גורמים המבקשים למחוק את יהדותה של המדינה.
אני מאמין שנותר לנו משהו מהחלום המשותף של הדורות שלפנינו. חלום של עם נודד המחפש מנוח לכף רגלו. אהבת האדם שבוערת בנו ומעוררת בתוכנו את רגשי המוסר והאחווה אסור לה שתשכיח מאיתנו את תעודת הזהות האינטימית שמשייכת אותנו לעם עתיק שמבקש להיות חלק ממשפחת העמים בלי לטשטש את ייחודו.
(פורסם בעמוד הפייסבוק של הרב ד"ר בני לאו, רב קהילת הרמב''ן בירושלים)