אז ארזנו כריכים ותפוח ובקבוק שתייה, וצעדנו יחד לכיוון המפלצת. אל תיבהלו! אנחנו גרים בשכונת קריית היובל בירושלים, ולא רחוק מהבית שלנו יש גינה מגניבה עם מגלשת ענק בצורת מפלצת עם שלוש לשונות. היא גינה די מפורסמת, ואפילו יש עליה ערך בוויקיפדיה! חפשו ותראו.
כבר כמעט הגענו, כשאחותי משכה לי את היד בהתלהבות. "רוני, תראי! תראי איזה בלון יפה תקוע בגדר!" הבטתי לכיוון שהיא הצביעה עליו, וראיתי שהיא צודקת: בלון הליום גדול ומקושט בלבבות צבעוניים היה תקוע במרומי הגדר החיה שמימיננו. "אפשר אותו...?" ביקשה מיכלי, "בטח הילדה שאיבדה אותו כבר התייאשה ממנו. תורידי לי אותו, רוני, בבקשה!".
חייכתי. אני יודעת שיש ילדים שלא אוהבים בלונים, אבל מיכלי היא בדיוק הפוכה. משום מה היא חולה על בלונים, במיוחד כשהם בלוני הליום צבעוניים וגדולים. "למה לא?" אמרתי, וכבר התכוננתי להוריד את הבלון מהשיח, כששמתי לב לחוט שהיה מחובר אליו. בקצה החוט היה משהו מתכתי לא מזוהה, ועצרתי לרגע. עכשיו שהייתי קרובה לבלון, גם ראיתי שהיו עליו כתוביות בערבית.
"נו, את מביאה לי?" שאלה מיכלי בחוסר סבלנות, אבל אני לא עניתי. אולי אני סתם חשדנית, אבל זה נראה לי די מוזר.
"חכי רגע", אמרתי לה, "אני רוצה לשאול את אמא משהו". צילמתי את הבלון בווצאפ ושלחתי לאמא תמונה. "מה את אומרת? אפשר לתת את הבלון הזה למיכלי?" שאלתי מתחת, ולא עברו שתי שניות והטלפון שלי צלצל.
"אל תיגעי בזה בשום פנים ואופן!" אמרה אמא בקול מבוהל, "וגם תתרחקו משם במהירות! זה נראה לי כמו בלון נפץ. עכשיו תסבירי לי בדיוק איפה זה, שאני אתקשר למשטרה ואדווח להם".
המשכנו לגינה, כשבדרך אני מסבירה למיכלי המאוכזבת שהבלון היפה עלול להיות פצצה בתחפושת, ולכן ממש לא כדאי שניקח אותו. למזלי מיכלי ילדה נבונה, והיא לא עשתה יותר מדי עניין.
בדרך חזרה עברנו ליד המקום שמצאנו בו את הבלון. הוא כבר לא היה שם, אך להפתעתי עמדה שם אישה צעירה עם מיקרופון גדול ולידה צלם. כשהיא ראתה אותנו, היא פנתה אלינו.
"שלום בנות! אני כתבת ערוץ 2. ידעתם שמצאו כאן היום בלון נפץ? רציתי לדעת מה דעתכן...".
"זה באמת היה בלון נפץ?! אני זאת שמצאתי אותו!" אמרתי בהתרגשות. "לא נכון", צייצה מיכלי, "אני מצאתי אותו!" נראה לי שגם הכתבת התרגשה למצוא את הבנות שמצאו את הבלון, וכשסיפרתי לה לפי תומי שצילמתי אותו בווצאפ, היא עוד יותר שמחה וביקשה שאשלח לה את התמונה.
בערב פתחנו את המחשב כדי לראות את מהדורת החדשות, ובעיקר את מיכלי ואותי, האזרחיות למופת, כשברקע תמונת הווצאפ שצילמתי. אחרי שנרגענו מלהיות סלבס, אבא הרצין ואמר: "עכשיו אני רוצה להראות לכן מה הבלונים האלה יכולים לעשות..." והוא הראה לנו באינטרנט תמונות של מקומות מקסימים בדרום, עם עצים וכלניות, ואחר כך תמונות של אותם המקומות, אבל הפעם שרופים ושחורים ומלאי פיח. זה באמת היה נורא. "כאן, בירושלים, נוחתים בלונים לעיתים רחוקות, אך ביישובי עוטף עזה המצב ממש, ממש קשה", אבא אמר, "נקווה שיימצא לזה פתרון בקרוב...".
"תראו מה זה", אמרתי, "לנו יש בשכונה מפלצת שהפכו אותה למשחק כיפי, אבל מסתבר שיש בעולם גם אנשים שהופכים משחקים כיפיים למפלצות...".