אלתרמן, שבעולם צודק יותר היה זוכה לתואר המשורר הלאומי שלנו, אהב כנראה לכתוב בין היתר פיזמוני אהבה נכזבת (כדוגמת "זמר שלוש התשובות" הזוועתי).
אחד החביבים שבהם הוא השיר "צריך לצלצל פעמיים" שחובר בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובוצע על ידי שושנה דמארי.
כמי שאהב לזמזם את השיר במשך שנים, לקח לי הרבה זמן עד ששאלתי את עצמי למה בעצם הבחורה הדוברת בשיר אומרת לבחור ש"צריך לצלצל פעמיים". אחרי שעליתי על השאלה התברר שהתשובה פרוזאית למדי. בתל אביב של שנות ה-30 מחירי הדיור המאמירים הביאו למצב שבו בדירות רבות מאוד התגוררה יותר ממשפחה אחת. על מנת שכאשר בא אורח יפתחו לו את הדלת בני המשפחה הנכונה נקבע סימן פשוט: למשפחה פלונית צלצול אחד ולמשפחה אלמונית (בדרך כלל שוכרת המשנה) צריך לצלצל פעמיים.
בתל אביב של אותם הימים מגורים של שתי משפחות בדירת שני חדרים היה נשמע עניין לגמרי נורמלי. בטח לא משהו שמעיד על איזה עוני מיוחד או משהו בסגנון הזה. היום לעומת זאת נראה לי שברור שמגורי שתי משפחות בדירת שני חדרים זו אינדיקציה חזקה למדי למצב של עוני. למה? כי מציאות החיים היא עניין דינאמי. עוני הוא למעשה מציאות של מצוקה חריפה על רקע כלכלי, ובעולם שבו אנו חיים בישראל 2018 כאשר שתי משפחות נאלצות מסיבות כלכליות לחיות בתוך דירה קטנה אחת זה מבטא מצוקה חריפה.
לכן, הבעיה עם כל מיני כתבות עוני מקושקשות איננו בהבנה שהעוני בשנת 2018 שונה מהעוני בשנת 1938. פניו של העוני אכן משתנות לאורך 80 שנה ומי שלא מבין את זה הוא או אידיוט או עושה את עצמו אידיוט. הבעיה בכתבות האלו, שמגיעות אלינו בסבבים קבועים אחת לחצי שנה, ובסבבים משתנים בהתאם לאינטרסים המשתנים של עמותות כאלו ואחרות, הוא בזילות המושג עוני.
העובדה שמאן דהוא מחזיק רכב לא עושה אותו לא עני. העובדה שמאן דהוא רכש סמארטפון יוקרתי לא עושה אותו לא עני. אפילו זה שמישהו יצא לחופשה עם אשתו בצימר לא שוללת בהכרח את הגדרתו כעני. כל אחד משלושת אלו עשוי להיות עני, אבל כשמישהו מנהל אורח חיים סביר של מעמד ביניים בהחלט יש מקום לתהות האם נכון להגדיר אותו כעני. פער בין צרכים ורצונות לבין המציאות איננו עוני. העובדה שלא כל מה שאני רוצה אני מסוגל לספק לעצמי בסך הכל אומרת שאני אדם נורמלי. חוסר יכולת לממן חוג יוקרתי לילד או לערוך לו מסיבת יום הולדת בסטנדרט המופרך הנהוג בגן הילדים שלו זו איננה מצוקה חריפה.
בכל פעם שאני קורא דו"חות עוני מופרכים אני נזכר בכתבה שפורסמה קצת לפני הבחירות הקודמות על בני זוג שמרוויחים יחד כ-35 אלף שקל נטו בחודש, אבל חשים מצוקה ולא גומרים את החודש. אכן, ישנם מצבים חריגים שגם בהכנסה נטו של 35 אלף שקל קשה לגמור את החודש, אבל במצב רגיל מי שמרוויח סכום כזה ולא מצליח לגמור את החודש וגם לחסוך קצת בצד לא זקוק לעוד הטבות, הוא זקוק קודם כל לקורס התנהלות כלכלית נכונה.
ולמה זה בעצם מעניין? מה אכפת לנו? למה לא להגיד "מי יתן כל עם ה' עניים"?
אז בלי להיכנס לסוגיות של פוליטיקה וחמוצים, שגם כבודן במקומן מונח, הבעיה פה חמורה הרבה יותר. היא חמורה כי בישראל (כמו בכל מדינה בעולם, אגב) יש עניים אמתיים. העניים הללו קיימים ומצבם ממש לא טוב. יש ביניהם כל מיני סוגים של עוני, עמוק ושטחי, ניתן לטיפול ובלתי ניתן לטיפול ועוד ועוד. בעניים הללו צריך לטפל ולהם בהחלט צריך לסייע. אנחנו כיחידים מחויבים בכך, כל קהילה מחויבת בכך וגם אנחנו כחברה וכמדינה חייבים בכך. אבל כדי שיהיה אפשר לטפל בתופעה צריך להגדיר אותה נכון. אם שליש מהמדינה עניים אז ניסיון לטפל בזה הוא חסר סיכוי, אם מגדירים נכון מי עני אפשר להתחיל לחשוב מה עושים. לכן דעו לכם, שכל הכתבות הללו על ממדי העוני ה"אמיתיים" לא משרתות את מי שהוא עני באמת, בדיוק ההיפך. הן פוגעות בו ופוגעות בו קשה, וזאת לטובת אינטרסים של בעלי עניין מסוגים שונים ומשונים