במאמר שהוא מפרסם בעיתון 'ישראל היום' קורא לממשלת ישראל שלא לחשוש מלהפעיל צעדים משמעותיים מול תכניותיו של המלך הירדני, עבדאללה, להפסיק את החכרת האדמות לישראל.
"עם כל ההבנה לבעיותיו של המלך, הוא מניח ששיתוף הפעולה של ישראל עם שלטונו מונח בכיסו בכל מקרה, ולכן הוא יכול לגרום נזק לאזרחיה (במקרה זה חקלאי הערבה שייפגעו), מבלי שתגיע תגובה מישראל", כותב ז'בוטינסקי.
לדבריו "בפני ממשלת ישראל עומדת כעת ברירה בין ניסיון לפייס את המלך על חשבונה, לבין תגובה תקיפה שתשמר את ההסכם רק ככתבו וכלשונו".
באשר לתגובה הנחוצה מול הירדנים הוא כותב:
ירדן מקבלת כיום מישראל הרבה מעבר למה שסוכם עליו בהסכם השלום. זה נעשה מתוך רצון לחזק את היחסים, שהתקוות לגביהם גרמו לרבין להגיע להסכם חכירה מוגבל בזמן, כדברי שבס.
בתחום המים, למשל, ההסכם קובע שישראל תספק לירדן 50 מיליון קוב מים לשנה, בעוד בפועל היא מספקת כמעט כפול בכל שנה. ההפרש יכול להפחית בהרבה את תהליך ייבוש הכנרת וירידת המפלס הלאומי מתחת לכל הקווים שהוגדרו. ירידת המפלס מתחת לסף קריטי מסוכנת; היא עלולה לגרום לפריצה של מעיינות מלוחים, שרק לחץ המים על הפקק של פתחם מונע את נביעתם. ברגע שהפקקים ייחלצו, לא יהיה אפשר להחזירם. המלחת הכנרת תהיה אסון הידרולוגי לנו ולירדן כאחד.
על הממשלה ליזום בדיקה של תהליך אספקת המים מעבר לכתוב בהסכם השלום עם ירדן כדי למנוע את האסון ההידרולוגי הזה. אין ספק שבדיקה רצינית כזו תקרר את ההתלהבות של מלך ירדן לדבוק בנאמר בהסכם השלום בלבד, תוך נטישת התקוות שעליהן התבסס.
הפרדיגמה השלטת כיום בישראל גורסת כי עדיף שבירדן ישלוט מלך האשמי בשלטון דיקטטורי, מאשר משטר המייצג את הציבור החי שם. הפרדיגמה הזאת, שלא לומר קונספציה, היא שגרמה לישראל להתערב בניסיון ההפיכה של יאסר ערפאת בספטמבר 1970, והיא שהצילה את חיי השליטים ההאשמים. ייתכן שהגיע הזמן גם לבדוק אם זו אינה קונספציה המסכנת אותנו במזרח התיכון המשתנה.