כדי להגיע לפי המפה לאוצר, צריך למלא כמה משימות בדרך. חברי הקבוצה שלי ישבו רגע לפענח את המפה. בזווית העין ראיתי שהקבוצה השנייה יצאה לדרך, וזה הלחיץ אותי. רציתי שנצא גם אנחנו כדי שנספיק להשיג אותם. המשימה הראשונה הייתה להצטלם ליד עץ. רצתי לשם ונעמדתי לצילום, אבל גיליתי שחברי הקבוצה שלי מתעכבים. מיהרתי חזרה אליהם, ומצאתי אותם עומדים לא רחוק. כמה חבר'ה ניסו לשכנע שנמשיך לרוץ לעץ, כולם חייבים להיות בתמונה, אבל עמית, המעצבן הזה, התעקש.
באמצע השביל נח ילקוט ועליו רקום שם של ילד, ומספר טלפון תחתיו. "זו אבידה!" אמר עמית, "ויש לנו דרך להחזיר אותה לפני שיקראו לחבלנים ויפוצצו לילד הזה את הילקוט. ייקח רק שנייה, נתקשר ונודיע לו". מסרתי באי חשק את הטלפון שאחיה השאיל לי כדי שנוכל להצטלם, ועמית התקשר. זירזנו אותו, ובאמת אחרי זמן קצר הוא הצטרף אלינו מחייך. בזמן שנעמדנו לצילום הוא סיפר כמה המאבד הודה לו. היינו לחוצים מכדי להקשיב. בזבזנו זמן יקר ומי יודע בכמה הקבוצה השנייה עוקפת אותנו.
בתחנה הבאה היינו צריכים לספור כמה מדרגות מובילות מהמתנ"ס לרחבת בית הכנסת. רצתי והתחלתי לספור, אבל שוב עמית עיכב אותנו. הוא נעצר לעזור לאיזו ילדה שישבה בוכה על אחת המדרגות. שרשרת האופניים שלה השתחררה, ועמית עזר לה להרכיב אותה חזרה. אם תשאלו אותי, היא הייתה נראית בוגרת מספיק כדי לעשות את זה בעצמה, ובהחלט מספיק גדולה כדי שלא להתבכיין ככה. למרות זאת עמית עזר לה, וכולם היו צריכים לחכות לו, בראש המדרגות, שיואיל לסיים ולהצטרף אל המשימה הבאה.
הגענו מתנשפים למכולת של אברהם. המשימה שם הייתה להעביר את ארגזי הפלסטיק למחסן האחורי. אברהם ידע שנגיע, וסימן בדרך אגב שאנחנו מוזמנים להתחיל במשימה. הערימה הייתה גבוהה, וכדי להגיע למחסן היה צריך להקיף את המבנה כולו. פתאום שמנו לב שעמית לא איתנו. איזה בן אדם מעצבן! הוא ליווה את גברת לוי למכונית שלה, ידיו עמוסות בשקיות מלאות מוצרים שכנראה כרגע קנתה. אני יכול להישבע שהיא גררה רגליים והלכה בכוונה לאט יותר מהרגיל.
בשלב הזה איבדנו סבלנות לגמרי. "עמית!" צעקתי אליו, "אתה חלק מקבוצה. ננצח רק אם נעשה את כל המשימות יחד, ככה אחיה אמר!" גלעד התנשף, דחף ערימת ארגזים והוסיף: "זה מאוד לא חברי מצדך!". עמית המשיך ללכת עם גברת לוי, וחזר רק כשסיים להעמיס על הרכב שלה את כל השקיות. כשהצטרף לפינוי הארגזים, הוא אמר בשקט: "מה שאנחנו עושים - זה משחק. אולי נזכה בסוף באיזה פרס קטן, אולי נפסיד, זה לא חשוב כמו לעזור למי שבאמת זקוק לנו". לא הייתה לנו סבלנות לענות לו. סיימנו את המשימה ורצנו לתחנה האחרונה, שבה הוחבא האוצר.
עוד מרחוק ראינו את חברי הקבוצה השנייה יושבים ומחכים. ברור היה שהם מצאו את האוצר. מובן שהפסדנו. עמית בזבז לנו המון זמן עם כל העיכובים שלו.
אחיה חיכה גם הוא. "את הפרס לקבוצה הזוכה ייתנו האנשים האלו", הוא אמר. בזה אחר זה הצטרפו אלינו ילד עם תיק, ילדה עם אופניים וגם גברת לוי. "האוצרות האמיתיים נמצאים לאורך הדרך כולה, ולא רק בסופה. רק מי שיש לו לב טוב ועיניים רואות יידע למצוא אותם". כולנו הסתכלנו על עמית בעיניים מבוישות אבל גם מאוד מאוד גאות. מסתבר שבזכותו ניצחנו.