משעה שהרבנים הראשיים הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא, זכר צדיקים לברכה, פסקו כבר בשנת תשמ"ז כי ההלכה מכירה במוות המוחי – נפתח השער לתרומת איברים חיוניים.
שכן תרומת איברים חיוניים אפשרית רק אם מחד גיסא התורם מוגדר כמת, שאם לא כן אסור לקרב את מיתתו ולו בשנייה אחת, ומאידך גיסא מערכות הנשימה והלב פועלות כסדרן, בהנשמה מלאכותית, שאם לא כן הדם נקרש ולא ניתן להשתמש באיברי הנפטר כדי להציל את חייהם של אחרים. מצב כזה מתקיים רק כשנקבע מוות מוחי, והכרת ההלכה במוות הזה חיונית כדי לאפשר את תרומת האיברים. כמובן שיש לציין כי פסיקה זו לא התקבלה על דעת פוסקים מסוימים, ועל כן ההולכים בדרכם מתנגדים לחלוטין להכרה במוות המוחי, ורואים בתרומת איברים את רציחתו של אדם.
ברם, זה היה השלב הראשון בלבד. השלב השני בהתקדמות נדרש כדי להסיר את מחסום חוסר האמון שבין העולם הרבני ובין הרופאים, והחשש שמא תביעות הרבנות הראשית בדבר הפרוצדורה לקביעת מוות מוחי בכל מקרה ספציפי לא יתקיימו. ועל כן, למרות ההכרה העקרונית של גדולי רבנינו במוות המוחי, לא התקיימו התנאים שהם דרשו, ובפועל תרומת האיברים עדיין הייתה אסורה. כל זה השתנה בשנת תשס"ז, בזכות היוזמה המבורכת של ח"כ לשעבר עתניאל שנלר, שהעביר את חוק קביעת המוות המוחי וזכה הן לאמון הרבנות הראשית, בראשות הרב עמאר הי"ו, והן לאמון הרופאים. לא זו בלבד, אלא שמכוח החוק מונה הרב פרופ' שטיינברג לבדוק רטרואקטיבית את כל קביעות המוות המוחי שבוצעו לאחר חקיקת החוק, ואישר בחתימת ידו כי 100 אחוזים של הקביעות נערכו על פי החוק, ומוכרים על פי ההלכה.
במשך כעשר שנים נעשו ניסיונות שונים כדי להפוך את הפסיקה המאפשרת את תרומת האיברים לקריאה רבנית המעודדת תרומת איברים. ואכן, השנה נעשה השלב השלישי הזה, ורבנים רבים בציונות הדתית, מזרמים פנימיים שונים הנמצאים במחלוקת בנושאים רבים ומגוונים, התקבצו והובילו קריאה לציבור הרחב להסכים לתרומת האיברים, כאשר הדבר מתאפשר על פי ההלכה ועל פי החוק. קריאה זו הדהדה בציונות הדתית בצורה חזקה, גם בשל חיבור הזרמים השונים שבה, והתקווה היא שהיא גם תשנה את התדמית הציבורית הרחבה, הסוברת בטעות כי עמדת ההלכה מתנגדת לתרומת איברים. מבחינה עובדתית, בשנים האחרונות אחוז המשפחות שמסכימות בזמן מבחן לתרומת איברים הגיע לכ‑62, וזו הצלחה גדולה מאוד, אם כי לא מספקת. המטרה היא להעלות את אחוז המסכימים, שכן כל משפחה שתורמת את איברי יקיריה מצילה עוד אדם ועוד אדם.
"אד"י הפוך"
כעת עולה מחדש הדיון בדבר המדיניות הציבורית הראויה למדינה יהודית בדבר תרומת איברים. לצורך הדיון, אפשר היה לחשוב על שתי עמדות קיצוניות מאוד. ראשונה שבהן היא לקבוע כי משעה שאדם נפטר אין אנו מכירים עוד בבעלותו על גופו, ומכיוון שההלכה מתירה תרומת איברים, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, הוא דוחה גם את שאלת כבוד המת וכבוד המשפחה, ומותר לקחת את איבריו להשתלה. זו עמדה קיצונית מאוד, שאף שניתן להצדיקה בשפה הלכתית ואתית, אינה מיוצגת בצורה רחבה על ידי העולם הרבני. הסיבות לכך נובעות הן מההכרה של בעלות האדם על גופו גם לאחר מותו, הן מהתנגדות לעוצמתה הדורסנית של מדינה והסכנות הכרוכות בכך, והן מכך שתרומת איברים לא הוגדרה כחובה מבחינה הלכתית אלא רק כהיתר לעשות כך.
מן העבר הקיצוני השני עומדת העמדה האוסרת את תרומת האיברים. כאמור, זו עמדה הלכתית, וככזו יש לכבד אותה וללכת לאורה, ואף החוק חייב את המערכת הרפואית שלא לקבוע מוות מוחי למתנגדים לכך, ולהמשיך לטפל באדם עד קריסת ליבו ונשימתו.
בין שתי עמדות קיצוניות אלה נמצאות כיום שתי תפיסות עיקריות, שאינן חלוקות בשאלת תרומת האיברים לכשעצמה, אלא בדרך הראויה למדינה יהודית לנהל את מדיניותה. האחת טוענת כי המצב הקיים הוא הראוי: אין לקחת את איבריו של אדם להשתלה בלי הסכמתו או הסכמת המשפחה. חתימתו של כרטיס אד"י מהווה הצהרה על הסכמתו (אם כי כרטיס זה אינו מסמך משפטי, והוא לא נחתם בפני נוטריון), אך בסופו של דבר ההחלטה הסופית היא בידי המשפחה. השנייה טוענת כי לשם הצלת נפשות יש לנהל את המערכת אחרת: נקודת המוצא צריכה להיות שכל אדם תורם את איבריו, אך צריכה להינתן אפשרות זמינה ונגישה לאדם שרוצה לחתום על כרטיס "אד"י הפוך", ולהביע את התנגדותו לכך. ועדה של משרד הבריאות שישבה לפני כמה שנים על המדוכה הכריעה שלא ללכת בדרך השנייה, בין מתוך הערכה שמספר התורמים לא יגדל, מסיבות שונות, והן מסיבות אתיות. אף על פי כן, נראה לענ"ד כי יש לתמוך בעמדה זו, בשל העובדה שהיא תביא להצלת נפשות רבה יותר. את העמדה הזאת ניתן לבסס על שני סוגים של טיעונים.
הראשון שבהם הוא להמשיך סוגיות רבות בחז"ל המניחות כי אדם רוצה לעשות טוב, ונקודת המוצא היא שבני אדם רוצים לעשות פעולה שהוגדרה על ידי חז"ל במילים "כאילו הציל עולם מלא". חזקה זו היא הבסיס לקביעות שונות בדבר "נוח לו לאדם לעשות מצווה בממונו", וש"זכין לאדם שלא בפניו" בענייני מצווה, ועוד ועוד. הזכות הגדולה להציל נפשות אפילו לאחר מותו, היא נקודת המוצא. כאמור, צריכה להינתן אפשרות קלה ונגישה להביע את ההתנגדות לכך ולרצות שלא לתרום איברים, אולם זו נקודת המוצא הראויה, ועל בסיסה יש לקבוע הנחה זו.
ברם, גם אם לא נקבל את ההנחה הזאת, אפשר לחשוב על כל הסוגיה בצורה שונה לחלוטין. בשעה שאדם נמצא כחולה בתוך המערכת הרפואית, הוא זוכה למעין "ביטוח איברים", לאמור: אם הוא יזדקק חס ושלום לאיבר כדי להציל את חייו, הוא יקבל אותו אם תהיה אפשרות לכך, ובכך יינצלו חייו. הפרמיה שהוא משלם על ביטוח זה היא ההסכמה שלו לנתינת איבריו שלו עצמו אם חס ושלום ייקבע בו מוות מוחי. מחשבה ביטוחית זו היא יסודה של ההגינות.
פעמים רבות כתבתי כי אף שיש לכבד מאוד את הפסיקה ההלכתית האוסרת תרומת איברים, אי אפשר לקבל את העמדה האוסרת לתרום אך מתירה לקבל, על אף הפלפולים שנאמרו בה. כמעט אפשר ולומר עליה "הרצחת (בלקיחת איברים לאחר קביעת מוות מוחי) וגם ירשת?". לפי אותו קו מחשבה ביטוחי, מבחינה עקרונית אפשר היה לומר שמי שמסרב לתרום איברים גם לא יקבל בשעה שיזדקק להם, אולם מסיבות שונות אני חושב שיש לדחות עמדה זו. אולם את עצם הראייה הביטוחית יש לאמץ, כיסוד של ערבות הדדית שבין בני אדם, ברמה הקובעת כי אם אדם לא חתם מפורשות שהוא מתנגד לתרומת איבריו – מותר לקחת אותם לאחר שנקבע בו מוות מוחי ולהציל נפשות.
סוגיה זו היא סוגיה מרתקת, בשל העובדה שהיא קשורה לסוגיות בית המדרש הציבורי, ולדרך הראויה לניהולה ההלכתי והמוסרי של מדינה יהודית. זהו חלק מהלכות ציבור, שאנו נדרשים להן יותר ויותר, ובבירורן אנו מחברים בין שמיים וארץ, ובין תורת ה' והמציאות המתוקנת במלכות שד‑י.
הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)