תארו לכם שעוד חג היה נוסף ללוח השנה המבורך שלנו. חג שכולו היטהרות והתקדשות, חג שהיה מדמה את מעמד הר סיני ובו היינו מחדשים את הברית בינינו ובין הקדוש ברוך הוא.
חג כזה היה מביא פן נוסף בעבודת ה', ואם הוא היה מצוין בחודש מרחשוון המריר והיבש מחגים, זה בכלל היה מושלם. אז זהו, שיש כזה חג ויש עדה שחוגגת אותו כבר מאות שנים. קוראים לו סיגד, וכל התכנים הללו, פלוס חזרה בתשובה, תפילה על הגאולה והתחזקות בשמירת הזהות היהודית, מקופלים בתוכו. באתיופיה חגגו אותו על ההר הגבוה המצוי באזור המגורים, כאן נבחרה טיילת ארמון הנציב להיות מקום הכינוס הגדול של ביתא ישראל.
כחלק מהניסיון המבורך לשפר את קליטת יהודי אתיופיה, ללמוד מהעדה ולהטמיע דברים שהביאה איתה אל החברה הישראלית, מתקיימים אירועי סיגד במקומות שונים בארץ. לאחרונה הומצאה הסיגדיאדה, שמתיימרת להביא מתרבות יהודי אתיופיה אל בני העדה ואל הציבור הישראלי כולו. אבל כשמעמיקים מבט, מגלים ממה מורכבים הפסטיבלים והחגיגות: אוכל עדתי, תכשיטים אתיופיים, מופעי מחול, אוכל מסורתי ושתייה. בסיגדיאדה הייתה אפילו תצוגת אופנה. נחמד, ססגוני, אבל מה לזה ולסיגד?
מדינת ישראל היא מדינה של עולים, ערבוב מבורך של עדות, שכל אחת מהן מביאה מנטליות משלה ואוצרות של חוכמה יהודית עתיקה. קל להיתפס לריחות ולטעמים ולהישאר שם. נדמה שזה מה שעשה הציבור הישראלי עם העדה התימנית, כשאימץ את המלוואח והצעד התימני, כך עשתה החברה הישראלית עם המימונה של העדה המרוקאית, כשנשארה באירוח כיד המלך. השאלה היא איפה העומק, היכן התרבות, איפה הבשורה הרוחנית ויבול הלימוד של תלמידי החכמים. מה השכלנו לקחת מכל אלה?
בקיץ תשנ"ב הדרכתי ילדים שעלו שנה קודם לכן מאתיופיה. הם התגוררו באתר קרוואנים בעמק בית שאן. הבנים לא הסכימו לשבת ליד הבנות בגלל הצניעות, ולא הביטו בעיניים של ההורים שלהם מפני הכבוד והסמכות. אם משהו הפריע להם, הם לא דיברו, רק הסבירו שהבטן כואבת וחיכו לשיחה ולדיבוב. העדינות, הכבוד למבוגרים, הדבקות בשמירת המצוות, המסירות לעלייה לארץ ועוד שלל בארות של מים חיים שמביאה העדה האתיופית, מהם צריך לדלות, ואותם צריך להביא לתוך התרבות הישראלית. על גבי זה יש מקום גם למוזיקה, לאוכל, למחול ולתכשיטים.
הראשון שצריך לאמץ את החג הזה הוא הציבור שתורה ומצוות יקרים לו, שזהות יהודית בעידן מתפורר חשובה לו. המסרים של החג קולעים בדיוק לאמונותינו. ועד שזה יהיה חג שבו כולנו מתכנסים בבתי הכנסת וחוגגים בו בהמונינו את חידוש הברית עם הקב"ה, אני מציעה לכל אחד מאיתנו לעשות בכ"ט במרחשוון סיגד קטן. לצרף את התפילה שלנו לתפילות העדה, לשאוב ממנה מעט מסירות נפש ולשמוח בהשלמת החלק היקר הזה בפאזל. חלק שאיבדנו עם חורבן הבית הראשון והנה הוא שב אלינו.