המאבקים לקראת הבחירות המוניציפליות הביאו בכמה מקומות להפצתם של סרטוני שנאה והסתה נגד הציבור החרדי.
במאמרו "החומרים שמהם עשויה שנאה" מלפני שבועיים, טוען מנדי גרוזמן: "הגישה החרדית עצמה מעוררת כעס וזעם. העובדה שהחרדים אינם מתגייסים לצה"ל ולצד זאת מבקשים להיות שותפים בקביעת ההווי במרחב הציבורי בענייני דת... נראית כסתירה בולטת לעין".
מדובר בטענה ישנה וקליטה אך יש בה שתי בעיות. האחת שהיא חסרת היגיון פנימי, והשנייה שקל להפריך אותה מבחינה עובדתית.
נפתח בפן ההגיוני. האם שירות בצה"ל, חשוב ככל שיהיה, הוא חזות הכול? האם אזרחים נאמנים שומרי חוק ומשלמי מיסים מאבדים את זכותם להשפיע על המרחב הציבורי אך ורק משום שאינם משרתים בצה"ל, מסיבות כאלה ואחרות? אפשר להבין שציבור שאיננו משרת בצבא מנוע מקבלת החלטות ששולחות אחרים לקרב, ואכן הציבור החרדי נמנע באופן עקבי מהשפעה בהכרעות ביטחוניות. לעומת זאת, שלילת הזכות להשפיע בתחומים אזרחיים איננה מתקבלת על הדעת ואיננה תואמת את הגישה הדמוקרטית המקובלת.
וכעת לעובדות. אם הימנעות משירות בצה"ל היא מקור השנאה, היה צריך להתקיים מתאם בין חשיבות השירות בצה"ל והכבוד לחייליו לבין רמת השנאה כלפי החרדים. ככל שיותר מכבדים את צה"ל ומתאמצים לשרת בו שירות משמעותי, כך יותר שונאים חרדים. אבל המציאות הברורה לעין כל הפוכה בדיוק. השנאה לחרדים בולטת דווקא בקרב ציבורים שאינם מצטיינים ברמת גיוס גבוהה לשירות קרבי. דברי ארס והסתה כנגד חרדים באים תדיר דווקא מאלו שאינם דוגלים בחשיבות השירות הצבאי, ובחלק מהמקרים אף מנהלים מאבקים משפטיים כנגד קציני צה"ל ומוציאים את דיבתם רעה בעולם.
זאת ועוד. אם אי השרות בצה"ל הוא מקור השנאה, הגיוני לצפות שציבור שונאי החרדים יגלה חיבה ואהדה כלפי הציבור הדתי-לאומי, אשר נמצא בחוד החנית של ההתגייסות לצה"ל וההתנדבות לקצונה. המציאות המצערת הפוכה. ברוב המקרים שונאי החרדים שונאים לא פחות את בני הציונות הדתית ככל שאלו מבטאים עמידה על עקרונות תורניים. כשתא"ל עופר וינטר העז לפרסם פקודת קרב עם סממנים "דתיים", נשפכו עליו קיתונות של בוז ושנאה. עברו הצבאי המפואר ומסירותו לא עמדו לו ביום פקודה.
הצטערתי מאוד לשמוע שלדעתו של גרוזמן ישנה שנאה כלפי הציבור החרדי גם בקרב הציבור הדתי-לאומי. יש לי קשר קבוע עם בני הציבור הדתי-לאומי ולא נתקלתי בשנאה. ביקורת כן, חילוקי דעות בוודאי, אבל שנאה לא. אני רוצה להאמין שגרוזמן כותב מהרהורי ליבו ואינו משקף מציאות אמיתית.
כמי שמשתייך בעצמו לציבור שאיננו אהוב במיוחד על החילונים, מומלץ לגרוזמן שלא יגלה הבנה לשנאה עיוורת אלא יגנה ויוקיע אותה. הציבור החרדי כמו גם הציבור הדתי-לאומי אינם מושלמים, אך השנאה של חלקים בציבור הישראלי כנגדם איננה קשורה למה שהם עושים או לא עושים, אלא למה שהם מייצגים. בכל חילוני, כופר ואתיאיסט ככל שיהיה, ישנו ניצוץ יהודי. הניצוץ הזה מנקר ומציק ושואל שאלות ומחפש תשובות. לעיתים קרובות ניתן לספק אותו באמצעות מסורתיות ברמה כזו או אחרת, וזה מה שעושה חלק גדול מהציבור החילוני בארץ. אבל החלק האחר בוחר להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. וכשאלו פוגשים באדם או בציבור שמייצגים מערכת ערכים יהודית שלמה וסדורה הנותנת משמעות לחיים, הניצוץ היהודי מתעורר ומציק ויש צורך להשתיק אותו באמצעות תיפוף בלתי פוסק בתופי מלחמה ושנאה.