רגע לפני שהתקשורת בישראל חזרה לעסוק בוויכוח המתוקשר בין בנו של ראש הממשלה למגישת תכנית טלוויזיה, ראתה לנכון התקשורת לדווח על ביקור של ראש ממשלת ישראל בסולטאנות עומאן בחצי האי ערב.
מעטים הם הישראלים שהכירו את המונרכיה הערבית ששטחה גדול פי 15 ממדינת ישראל אולם אוכלוסייתה מונה רק כמחצית. עם זאת מדובר בביקור היסטורי שלצערי התקשורת לא שמה עליו את הדגש הראוי. עומאן, יחד עם איראן, מחזיקה את המעברים לשטחי המפרץ הפרסי והפוטנציאל בקיום יחסים כלכליים עם המדינה הזו הוא עצום.
עומאן עצמה היא נטע זר בעולם הערבי. בעוד העולם הערבי מאופיין בחוסר יציבות שלטונית לאורך כל ההיסטוריה שלו, השושלת של משפחת אל-סעיד שולטת במדינה כבר 269 שנים. לצורך ההשוואה, שושלת המלוכה הבריטית שולטת בבריטניה 108 שנים.
כמו כן, למדנו שהעולם האיסלאמי מחולק לסונים ושיעים, אז למרות שאזרחי עומאן הם רובם ככולם ערבים מוסלמים, הרי שהם אינם סונים והם אינם שיעים. הם מוסלמים איבאדיים המתנגדים לשני הזרמים העיקריים של האיסלאם, ונחשבים מתונים יותר בפרשנות שלהם לקוראן.
תור הזהב של המדינה היה בתחילת המאה ה-19 עת חלשה על שטחים נרחבים מחוץ לחצי האי ערב בזכות צי ימי מפותח – בעיקר שטחים באפריקה המזרחית. אולם זוהרה של עמאן ירד בעיקר בשל סכסוכים פנימיים והתערבות מעצמות אירופיות, עד שבשנת 1951 עלה לשלטון סעיד בן טימור שאמנם פיתח את עומאן למעצמה כלכלית בזכות אוצר הנפט במדינה, אך מעט מאוד מהתקציבים הגיעו לאזרחים – כך שבתקופת שלטונו העוני ותמותת הילדים המיותרת היתה המאפיין העיקרי. לכן זכה בנו של השליט, קאבוס בן סעיד לתמיכה גורפת עת הדיח מהשלטון את אביו בשנת 1970.
תקופת שלטונו של קאבוס בן סעיד מתאפיינת בשיתוף פעולה צבאי עם ארצות הברית, אך במקביל יחסי ידידות עם משמרות המהפיכה האיראנים שיחד איתם מחזיקים את "השיבר" למפרץ הפרסי – מיצר הורמוז – בו עוברת אספקת נפט של כ-17 מיליון חביות נפט ביום (כ-20% מהנפט בעולם) ולכן, בשל הבידוד הכלכלי של איראן, יחסים כלכליים עם עומאן הם בדרגת חשיבות מהמעלה הראשונה לכל מדינה. מצבה הכלכלי של עומאן השתפר פלאים מאז עלייתו לשלטון של קאבוס בן סעיד והיום היא במקום ה-21 בעולם בתמ"ג לנפש (ישראל במקום ה-47).
עומאן היא המדינה הערבית היחידה שאף אחד מאזרחיה לא הצטרף לדאע"ש, אך גם נמנעה מהשתתפות בקואליציה האמריקאית נגד הארגון. עומאן סירבה לשתף פעולה עם סעודיה בלחימה נגד המורדים החות'ים בתימן וגורמי טרור אחרים ואף סירבה לתהליכים של איחוד כלכלי של מדינות חצי האי ערב בסגנון האיחוד האירופי.
עומאן אף תמכה בהסכם השלום של ישראל ומצרים ולא החרימה את אנוואר סאדאת כמו יתר מדינות העולם הערבי. בשנת 1994 ביקר בעומאן יצחק רבין ועל פי מקורות זרים אף היה שיתוף פעולה צבאי בין המדינות. יחסי ישראל עומאן התקררו בתקופת שלטונו של אהוד ברק והאינתיפאדה השנייה ומזה זמן רב פועל נתניהו לחיזוק מחדש של הקשרים עם עומאן ועם יתר מדינות המפרץ.
עם זאת, לא לעולם חוסן. עתידה של עומאן לוט בערפל. המנהיג הנערץ, קבוס בן סעיד סובל מסרטן במעי ואין לו צאצאים שיירשו אותו. על פי חוקת המדינה, לאחר מותו של הסולטאן, תוקם מועצה מיוחדת שתחליט על היורש. באם לא תגיע להחלטה, הניח הסולטאן מבעוד מועד מעטפה חתומה ובה שמו של היורש המיועד. חוסר הבהירות הזו בנוגע ליורש מעלה חששות רבים בקרב מדינות רבות במערב, ועיקר החשש הינו שעומאן תעבור מהפיכה נוספת שתגבה דם רב וחמור מכך, בעיני המערב, אי אספקה סדירה של נפט.
יש להניח כי ביקורו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו בעומאן, שילב מלבד הגינונים הממלכתיים שנראו על מסכי הטלוויזיה, גם שיחות על שיתוף פעולה כלכלי. נתניהו השכיל ככל הנראה גם להתדיין עם יורשי העצר הפוטנציאליים. עם זאת, הסכם שלום בין המדינות לא נראה באופק. בעיקר משום הבטחתה של עומאן לקיים נורמליזציה מלאה עם ישראל רק כאשר ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים. התקשורת דיווחה כי עומאן רוצה לקחת חלק בהליכי הגישור בין ישראל לפלסטינים, אולם עניין זה מוטל בספק בשל מדיניות הנייטרליות של עומאן.
(לזכרו של אבי מוסקונה)